טיפול בניגון

גיל: "אנחנו מנגנים מוזיקה מזרחית, יהודית, ערבית, מוזיקת עולם ומוזיקה מקורית שלנו. המוזיקה היא אמצעי. כלי הנגינה הוא רק כלי. האנשים שמנגנים והאנשים שמקשיבים הם שנותנים את המשמעות. אנחנו פורצים את גבולות השפה. למדנו למשל לשיר בערבית. זה אתגר מטורף. תחשבו על זה - מטופל ערבי, שמבין שלמדנו במיוחד בשבילו שיר בשפה שלו, הוא מרגיש שעשו בשבילו אקסטרה וזה מרגש אותו ומחבר אותו אלינו. הייתה מטופלת ערבייה בדיאליזה ובשבילה למדנו את השיר 'סירי מנסור' בערבית וניגנו לה. ממצב של חוסר חיות לחלוטין, פתאום נראה היה שהיא מתפללת ובוכה באותו זמן - נשפנו לתוכה חיות ברגע".
עדן: "המעבר למחלקת ילדים הוא מאד חזק. זה חלל שונה לגמרי מבחינת האוכלוסייה והצרכים שלה. שם האנשים משתנים מפעם לפעם וזה דורש גישה שונה. יש לובי גדול ולפעמים אנחנו מנגנים כמו בהופעה, או שנכנסים לחדרים ומנגנים להם בפרטי. אחת החוויות החזקות שלנו הייתה כשניגנו לפצועים הסורים. במחלקה יש הרגשה של שדה קרב. הפצועים ובני המשפחות וחיילים ששומרים עליהם וזו אווירה לא פשוטה.
"נכנסנו לחדר וילד רץ אלינו. בן שלוש בערך, גור קטן. הוא נעמד לפנינו והתחיל להוביל אותנו כמו בתהלוכה בין הפצועים. בכל פעם שהוא התרגש, הוא עשה תנועות בידיים. בסוף, התיישבנו והוא התיישב לי בין הרגליים והתחיל לגעת במנדולינה, בזמן שניגנתי. אחר כך, עבר לתוף ונגע גם בו, בזמן שגיל ניגן. הוא גם נגע בנו ואז האימא שלו הסבירה לנו בפנטומימה, שהילד נפגע מפיצוץ באוזניים והוא לא שומע כלום. רק אז הבנו שהוא בכלל לא שמע את המוזיקה, אלא ניסה להרגיש אותה ולכן נצמד אלינו והרגיש את זה דרך הנגיעה בכלים".
עומר: "בפעם אחרת, הייתה אווירה מאוד מלנכולית במחלקה. ניגנו קטע מלודי ושקט. אחת הנשים התחילה לבכות. התרגשתי. זה שאנחנו, תרבות אחרת, מדינת אויב, אנחנו הצלחנו לגעת בה, זה פורץ את כל המחסומים וזה נותן לי תקוות כי כולנו בני אדם. לפעמים יש רגשות קשים, אבל אתה בא לחזק ויוצא מחוזק. לבוא בשביל לתת וזה מגן עליך".
"המטרה שלנו היא לפנות אל הנפש. לאדם עצמו", מסביר עדן. "לפעמים, בזמן טיפולים רפואיים שמים פחות דגש על הרגש של המטופל. אנחנו יוצרים מרחב של ברכה, תפילה, נותנים להם להתחבר לעצמם ולמוזיקה. לפעמים, מנגנים מה שהם מבקשים ולפעמים, אנחנו מרגישים עוד לפני כן מה צריך לנגן. היה מטופל ניגרי, אז ניגנו לו מוזיקה אפריקנית והוא קם ולחץ לנו את היד. אנחנו צריכים להיות במודעות גבוהה לכל הנוכחים בחדר ולשמח גם את מי שמלווה את המטופל. את האימא, או האבא, או האח הקטן, שגם הם במצוקה".
"יש מצבים שאנחנו מרגישים שמי שצריך את המוזיקה זה המלווים של המטופל ולא הוא עצמו", מספר עומר. "ניגנו מוזיקה מזרחית בדיאליזה ושמתי לב שהמנקה עומדת בצד ומזילה דמעה. הסתבר לנו שלפני כמה ימים, נפטר אחד מחולי הדיאליזה, שהיה קבוע במחלקה והיא בכתה עליו".
עדן: "כשפוגשים תינוקות, זה מדהים לראות איך הם מהופנטים למוזיקה, זו הנוכחות הכי גבוהה. אתה משיג את ההקשבה של התינוק, הוא שוכח את הכאב וההורים שמחים שהתינוק רגוע וזו הרגשה עוצמתית גם בשבילנו".