מושב לצים

איתמר גור
50 שנה בעיתון, 50 שנה בשלטי חוצות, 50 שנה בכל מקום. אפילו האוטובוסים מזכירים לנו שוואלה, עברו 50 שנה. יא אללה, זה היה מזמן. כל כך מזמן, שכשהחבר'ה אספו את הבקר הסורי שרעה חופשי בשדות, מה שייקרא לימים מרום גולן, "לד זפלין" עוד לא הוציאו את האלבום הראשון שלהם. כשהקיבוצניקים המופגזים מעמק הירדן עלו למבוא חמה והתיישבו במקום הכי יפה במדינה, היו בעולם כולו אולי חמישה כספומטים. בן גוריון ועגנון עוד הסתובבו חיים ועל הכבישים, נסעו יותר "סוסיתא כרמל" מ"סובארו". רק שנה מאוחר יותר, התחילו להשתמש בקלטות. זה כל כך מזמן, שחצי מהקוראים לא יודעים מה זה קלטות.
חבורת הצעירים הנלהבת, שעלתה באותם ימים רחוקים לרמה הסורית, לא בחלה בעבודה קשה. הם סיקלו, חרשו, שתלו, קטפו. עבדו בעצמם, בידיים ממש ובסוף יום העבודה, חזרו ליישובים הקטנים שלהם, התקלחו, אם היו מים חמים ואז? מה הם עשו אז? אחרי העבודה, בשעות הפנאי? כלומר, מה כבר היה לעשות בשממה ההיא? לא בדקתי את זה מחקרית, אבל אני מניח שאם היום יש בגולן שלושה בתי קפה, בזמנו לא היו בכלל. כדי לרדת לטבריה, היה צריך אישור מהתנועה המיישבת ובשביל שמלה חדשה, היא הייתה צריכה פתק ממרכז המשק. בטח בתקופה ההיא הם היו חברים טובים, ששקעו בלילות בדיונים אידאולוגים סוערים, אבל כמה אפשר להיתקע באותו מקום ועם אותם אנשים יום-יום, שעה-שעה? בסוף, הבנאדם צריך גם משהו מעבר, להירגע עם "קלאש רויאל", לראות "משחקי הכס", לשבת קצת על הפייסבוק. ממש חבל שמארק צוקרברג עוד לא נולד אז. למען האמת, ההורים שלו ייפגשו רק עשור מאוחר יותר. 50 שנה, זוכרים?
ובכן, לא הייתה ברירה, היה להם אחד את השני. הניתוק החברתי והגיאוגרפי משאר מדינת ישראל, יחד עם הקושי הפיזי היום-יומי הפכו אותם לקהילה חזקה ומגובשת, שחלקה את אותו גורל מרוחק. אחוות הנידחים, בתוספת המאבק שהגיע מאוחר יותר והדאגה המשותפת לעתיד הגולן, קרבו ביניהם עוד יותר, עד שהחברות והרעות פשטו ממבוא חמה ועד נווה אטי"ב המרוחק ונוצרה מה שאנחנו אוהבים לכנות "רוח הגולן".
העולם כפי שהיה, השתנה לא מעט. טכנולוגיות התפתחו, אידאולוגיות קרסו, הקלטות התחלפו בדיסקים שהתיישנו והיום הם סתם קבצים בענן, מכנסי הפעמון נעלמו ורק הגולן, שהיה ועודנו פינת הפריפריה הצפון-מזרחית, שמר על רוחו המיוחדת. משפחות חדשות שהגיעו התחברו לקהילות והמשיכו בדרכם של הראשונים. אני יכול להעיד על עצמי, שבכל יישוב בגולן, יש מישהו שאני יכול ליפול עליו באמצע הלילה עם בקשה הזויה ככל שתהיה והוא ייענה בשמחה. הצלחנו לשמר את החברות, את הקרבה והאינטימיות, גם כשהאוכלוסייה כמעט הכפילה את עצמה.
זה מורגש במיוחד באירועים גדולים. עם חצי מהאנשים שאפגוש יהיה לי נושא שיחה משותף, החצי השני יסתפק בלחיצת יד, או בתנועת הראש המוזרה שאנחנו עושים, כשאנחנו מכירים, אבל אין לנו כוח לדבר. זה קורה גם כשאני פוגש מישהו מהגולן בתל אביב. כמו שני ישראלים בחו"ל, נרגיש שאנחנו מאותו הכפר וניפול איש על צווארי חברו בחיבוק חושני. כולם מכירים את כולם בתור במרפאה ואז, בתור בבית המרקחת ואז, בבנק ובחדר הכושר ואם כבר יצאתם לשתות משהו בערב, כי בכל זאת עברו 50 שנה ויש פה שניים וחצי בתי קפה, אז זה מרגיש כמו אסיפת חברים.
וזה נחמד וזה סבבה וחמים ונותן תחושה של בית, אבל לפעמים, זה קצת יותר מדי עוטף. לפעמים, בא לי סתם ללכת בשביל בלי להכיר את כולם, להיכנס למכולת בלי להסביר למה שוב אני מכין לילדים צ'יפס ונקניקיות. לפעמים, זה ממש מתאים להיות אנונימי ומרוחק כמו בעיר, שהדיירת בקומה 4 לא יודעת איך נראה הילד של השכנים המרעישים מקומה 5. כן, עיר זה רעיון טוב, בא לי עיר. למה שלא נהיה קצת כמו תל אביב? אבל רק קצת.