50 שנה בעיתון, 50 שנה בשלטי חוצות, 50 שנה בכל מקום. אפילו האוטובוסים מזכירים לנו שוואלה, עברו 50 שנה. יא אללה, זה היה מזמן. כל כך מזמן, שכשהחבר'ה אספו את הבקר הסורי שרעה חופשי בשדות, מה שייקרא לימים מרום גולן, "לד זפלין" עוד לא הוציאו את האלבום הראשון שלהם. כשהקיבוצניקים המופגזים מעמק הירדן עלו למבוא חמה והתיישבו במקום הכי יפה במדינה, היו בעולם כולו אולי חמישה כספומטים. בן גוריון ועגנון עוד הסתובבו חיים ועל הכבישים, נסעו יותר "סוסיתא כרמל" מ"סובארו". רק שנה מאוחר יותר, התחילו להשתמש בקלטות. זה כל כך מזמן, שחצי מהקוראים לא יודעים מה זה קלטות.
חבורת הצעירים הנלהבת, שעלתה באותם ימים רחוקים לרמה הסורית, לא בחלה בעבודה קשה. הם סיקלו, חרשו, שתלו, קטפו. עבדו בעצמם, בידיים ממש ובסוף יום העבודה, חזרו ליישובים הקטנים שלהם, התקלחו, אם היו מים חמים ואז? מה הם עשו אז? אחרי העבודה, בשעות הפנאי? כלומר, מה כבר היה לעשות בשממה ההיא? לא בדקתי את זה מחקרית, אבל אני מניח שאם היום יש בגולן שלושה בתי קפה, בזמנו לא היו בכלל. כדי לרדת לטבריה, היה צריך אישור מהתנועה המיישבת ובשביל שמלה חדשה, היא הייתה צריכה פתק ממרכז המשק. בטח בתקופה ההיא הם היו חברים טובים, ששקעו בלילות בדיונים אידאולוגים סוערים, אבל כמה אפשר להיתקע באותו מקום ועם אותם אנשים יום-יום, שעה-שעה? בסוף, הבנאדם צריך גם משהו מעבר, להירגע עם "קלאש רויאל", לראות "משחקי הכס", לשבת קצת על הפייסבוק. ממש חבל שמארק צוקרברג עוד לא נולד אז. למען האמת, ההורים שלו ייפגשו רק עשור מאוחר יותר. 50 שנה, זוכרים?
ובכן, לא הייתה ברירה, היה להם אחד את השני. הניתוק החברתי והגיאוגרפי משאר מדינת ישראל, יחד עם הקושי הפיזי היום-יומי הפכו אותם לקהילה חזקה ומגובשת, שחלקה את אותו גורל מרוחק. אחוות הנידחים, בתוספת המאבק שהגיע מאוחר יותר והדאגה המשותפת לעתיד הגולן, קרבו ביניהם עוד יותר, עד שהחברות והרעות פשטו ממבוא חמה ועד נווה אטי"ב המרוחק ונוצרה מה שאנחנו אוהבים לכנות "רוח הגולן".