כתבה רותם קבלו, מנהלת אגף הקהילה
כשלי אלין שנבור, מנהלת מחלקת ותיקים, הציעה לי להצטרף לטיול הוותיקים לסיני, לא ממש הבנתי למה אני נכנסת.
כבר שנתיים וחצי, שאני מנהלת את אגף הקהילה שבתוכו נמצאת מחלקת הוותיקים ואני שומעת מצוות המחלקה - לי, ירדנה שוקרון ונחום לפיד - על כל הפעילויות המהנות שהם מארגנים לוותיקי הגולן ומקבלת תמונות של ותיקים מחייכים בטיולים מכל קצוות הארץ והעולם. עם הביקוש הגדול לטיול והקבוצה שגדלה, לי הציעה שאצטרף אליהם והחלטתי לקפוץ על ההזדמנות. אמרתי לעצמי: מה יכול להיות, ארבעה ימים, פה קרוב, קצת לנפוש, חשוב לשחרר קצת את הסטרס של היום-יום. נרשמתי, הסדרתי את כל התשלומים והעניינים ולאחר כמה ימים, התיישבתי לרגע לקרוא מה בתכנית הטיול וחשכו עיניי - נרשמתי לטיול ותיקים נינוח, אבל קיבלתי טיול למטיבי לכת!
זה התחיל כשהודיעו לי שיאספו אותי באחת בלילה, בין ראשון לשני. פה כבר הייתי צריכה לחשוד. בהמשכו של אותו לילה לבן, בשמונה בבוקר, עברנו את הגבול והמשכנו ליום טיול - תצפית על הפיורדים, הסבר על המדבר, ארוחת צהריים בנואיבה ועולים להר הגבוה, כי בחצות וחצי כבר יוצאים למסע רגלי אל פסגת הר סיני.
מרגע לרגע, התוודעתי יותר ויותר לחבורה המופלאה שהתקבצה לטיול, צפוניים ודרומיים, דתיים וחילוניים, ותיקים יותר וותיקים פחות, חברי קיבוץ ותושבים בהרחבה. זה מגיע בכל מיני הרכבים - גיסות, בני זוג, אחיות, אב ובן, חברים, שכנים וגם מי שבא כך סתם לבדו ומיד חובק. עבורי זו הייתה הפעם הראשונה בסיני, אך עבור הרבה מהוותיקים הייתה זו חזרה לתקופת השירות הצבאי, ההתיישבות, המלחמה. צפיתי בהם מהצד בעיניהם הבורקות - כאן פגשתי את בעלי לראשונה, כאן סיירתי ב-1968, כאן טיילתי עם ההורים לפרידה מסיני ב-1979 ועוד ועוד סיפורים נשזרו בטיול, סיפורים מרגשים ומחברים.
היו לטיול שני מדריכים מנוסים, משה בנישן ובועז ורול, עליהם התווספו עוד מדריכים ומלווים מקומיים שהקנו הרבה ביטחון. נהנינו מהידע המעניין של המדריכים, אך אפילו יותר מכך נהנינו מהידע המקומי של החברים. התעלה על כולם נפתלי גור אריה, מגבעת יואב, שחלק אתנו את הידע העשיר שלו בכל נקודה שהתבקש.
אחרי שעלינו להר סיני וחזינו בזריחה, כשאנחנו סמוקים ממאות המדרגות וקפואים מהרוח שנשבה בפסגה, היינו מאוד גאים בעצמנו, ירדנו חזרה בשביל הארוך, עד למנזר סנטה קתרינה והמשכנו את יום הטיול שלנו כאילו זהו לא הלילה הלבן השני שלנו ברצף... המשכנו לדהב, התמקמנו לשעה במלון ויצאנו לכבוש את העיר כמובן. כי לו"ז טיול שנגמר לפני 23:00 לא נחשב בסטנדרטים של מחלקת ותיקים.
למחרת, השכמנו לטיול מופלא בשמורת הטבע ראס מוחמד, צפינו על הנוף היפהפה שמעל למים ומתחת למים, עת שנרקלנו בשונית האלמוגים היפהפייה. משם, המשכנו לשיטוט ברחובות שארם א-שייח' והתרשמנו מהמודרניות וההתכווננות לתיירים. הגענו ברגע האחרון לארוחת הערב, ב-22:00, במלון. בצער רב המארגנים ויתרו לנו על הערב החברתי שתוכנן...
בבוקר השכמנו מוקדם מהרגיל (אבל היי, לפחות ישנו הפעם) ליעד הבא והאחרון - שנרקול בחור הכחול, הלא הוא ה"בלו הול". את הדרך לשם לא ניתן לעשות באוטובוסים לכן היה נשמע הגיוני שנסע בקבוצות בטנדרים. פתוחים. בארגז! היו אלה רגעים מצחיקים עד מאוד, ישבנו בארגז הטנדר וצחקנו שתמיד חלמנו להיות מגניבים כאלה ושחוץ מקלצ'ניקוב, אנחנו נראים אותנטיים מאוד. השנרקול היה מופלא, אפילו הגלים לא הפריעו למצב הרוח המרומם ולהנאה הצרופה. ישבנו באחד ממקומות האירוח על החוף, סעדנו ארוחת צהריים וסיכמנו את המסע המופלא שחווינו יחד.
מחויכים עלינו לאוטובוס וטיפסנו צפונה, הגענו בשלום לגולן אחרי תלאות והרבה יצירתיות ותושייה של צוות המחלקה (הכי מוקדם הגיעו ראשונים ב-2:00).
כל מה שחשבתי שיהיה בטיול (בעיקר בטן-גב) לא התקיים, אך ההנאה הייתה מלאה. גיליתי את ותיקי הגולן מחדש ונהניתי מכל רגע במחיצתם, הסיפורים, הרעות, הבדיחות, הדאגה אחד לשני והעזרה ההדדית, גאוות היחידה והפירגון. היה כיף להיות קצת הילדה שלהם - הם אחלה הורים הסבים והסבתות האלו. זה היה טיול של שבועיים בלו"ז של ארבעה ימים בלבד וניצלנו אותם עד תום. תודה גדולה למדריכים של חברת "אורורה מסעות בעולם", לצוות המחלקה - ירדנה ולי, על הארגון והדאגה ולכל החברים והחברות למסע שהיו חברי אמת, מההתחלה ועד סופו.