באביב 2014 זומן חגי לראיון אצל מח"ט הצנחנים, אל"ם אליעזר טולדנו ובו סוכם שיקבל את הפיקוד על הסיירת בקיץ. לא היה מאושר ממנו באותו יום. חגי היה כבר רס"ן כשמאחוריו תפקידי פיקוד רבים וניסיון מבצעי עשיר. בתפקידו במגלן פיקד על לוחמים רבים במספר מסגרות פלוגתיות ובעצם יכול היה, לו רק רצה בכך, להתקדם לתפקיד סמג"ד בחטיבה. אך הקשר שלו לסיירת, בה התחיל את שירותו כלוחם ובה מילא תפקידי פיקוד רבים, גרם לו לרצות ולחזור אליה כמפקד והוא ראה בכך סגירת מעגל. גם הפיקוד הישיר והבלתי אמצעי על הלוחמים, קסם לו ולכן היה שלם עם הסיכום.
הפעילות במגלן הייתה מאתגרת ואינטנסיבית ביותר. חגי חילק את זמנו בין צוותי ההכשרה השונים, כשהוא נע ונד באזורי הארץ לאורכה ולרוחבה תוך שהוא מרחיב את מעגלי העניין שלו לתחומים נוספים וצובר חברים חדשים.
למרות הפעילות היסודית כמפקד מגמת ההכשרות במגלן, התחיל חגי להשקיע זמן וקשב בלימוד הנושאים שהעסיקו את הסיירת באותם ימים והתחיל בחפיפה עם יאיר חביביאן, מפקד הסיירת אותו היה אמור להחליף בקיץ. החפיפה כללה ביקורים אצל המשפחות השכולות וכתיבת תכניות עבודה ומשימות לקראת כניסתו לתפקיד.
סמוך למועד סיום תפקידו במגלן, נחטפו שלושת הנערים בגוש עציון וחגי השתתף עם חייליו במבצע "שובו אחים" עד למציאת גופות הנערים. חגי היה אמור לקבל את הפיקוד על הסיירת ב-24/7/14 ונותרו לו ימים מעטים בין סיום תפקידו במגלן למעבר לסיירת. הוא תכנן לצאת לחופשה קצרה באילת עם מוריה והילדים, בידיעה שעם קבלת הפיקוד על הסיירת יישאב לעשייה ולא יוכל לצאת לחופשות במשך זמן רב. ואז התחילה ההסלמה בגזרה הדרומית וחטיבת הצנחנים נערכה למלחמה ברצועת עזה... חגי התלבט והתייעץ עם חבריו אם לצאת לחופשה המשפחתית או לבטלה ולהצטרף לסיירת שכבר הייתה בשטחי כינוס בדרום. רק לאחר שהבטיחו לו כי לא ייכנסו לעזה בלעדיו ושיודיעו לו אם יוחלט על פעילות קרקעית, יצא עם המשפחה לחופשה המתוכננת באילת. הם הגיעו לאילת ביום רביעי ה- 16/7/14, הספיקו ליהנות מעט מן החופש המשותף, אך לזמן קצר בלבד. כשנודע לחגי למחרת, ביום חמישי ה- 17/7/14, כי מתחילה הכניסה הקרקעית לרצועה, השאיר את משפחתו במלון באילת ,חזר צפונה והצטרף עוד באותו יום לחבריו בסיירת. לחגי לא היה עדיין תפקיד רשמי אך הוא הצטרף לחבורת הפיקוד של הסיירת ונלחם בצמוד למפקד היחידה, יאיר חביביאן, אותו עמד להחליף.
ביום החמישי ללחימה, יום ב' כ"ג בתמוז תשע"ד, 21/7/14, בשעות אחר הצהריים, בקרב התקלות מורכב של הסיירת עם מחבלי החמאס בפאתי חאן יונס, נפגע חגי בראשו מירי צלף כשהוא בחוד הכוח ומוביל הסתערות ביחד עם מפקד הסיירת.
פציעתו של חגי הייתה אנושה. הוא פונה במסוק לבית החולים סורוקה כשהוא מחוסר הכרה ונשאר במצב זה עד ליום מותו, שנתיים וחצי מאוחר יותר, בו' בטבת תשע"ז, 3/1/17, שלושה שבועות לפני יום הולדתו השלושים ושניים. לאחר שנה מיום הפציעה וכשהתברר כי אפסו סיכוייו של חגי להשתקם ולשוב להכרה, חזר חגי לביתו בנוב, לבית מיוחד שנבנה לו ע"י משרד הביטחון בחצר בית הוריו. חגי היה מטופל באופן שענה לצרכים המיוחדים שלו כשהוא עטוף באהבת בני משפחתו ושותף לשגרת החיים בבית, עד ליום מותו.
חבריו הרבים של חגי, פקודיו בתפקידיו השונים, מפקדיו בכל הרמות ומקביליו בשירות הארוך, לא נטשו אותו לרגע. הם הגיעו לבקרו בבית החולים ובבית כשהם מגיעים ממרחקים, משדות האימונים, מהתעסוקות המבצעיות , מספסלי הלימודים וממקומות העבודה. מהם שמענו ולמדנו דברים רבים על חגי. למרות שהקשר של חגי עם בני משפחתו היה תמיד חם ואמיץ, הוא לא הרבה לספר על עצמו וכשעשה זאת היה זה תמיד בצניעות מופלגת ובפירוט מזערי. זכור לי למשל שכשנבחר להיות קצין מצטיין אצל הרמטכ"ל לקראת יום העצמאות תשע"א, בטקס שנערך במעמד המשפחות, אמר לי שלא היה מספר לי על כך אך ידע שלא אסלח לו...
מי שהיה מפקד הגדס"ר ב"צוק איתן", סא"ל ירון שרוני, הקדיש לחגי דף מפקד שכותרתו: "דרכו של לוחם" ושחולק לכול חיילי הגדוד אחרי המבצע. וכך כותב ירון על חגי: " תקופה קצרה טרם היציאה למבצע 'צוק איתן', נפגשנו. אמרתי לחגי כי חשוב שינוח ויבלה עם משפחתו לקראת תחילת תפקידו כמפקד הסיירת. הוא החליט לצאת לחופשה באילת ועם תחילת המבצע, עזב את משפחתו והתייצב בסיירת מבלי לתאם זאת עמי. הופתעתי לפגוש אותו בקבוצת הפקודות למבצע וביקשתי שימשיך את חופשתו, אך הוא חייך בצניעות וסירב בתקיפות. זו דרכו האופיינית: נעם הליכות, ענווה, דוגמה אישית ואמונה בצדקת הדרך. איש של מעשים ולא של דיבורים."
בכתב הערכה שהוענק לחגי אחרי פציעתו, על תפקודו במבצע "צוק איתן", כתב מפקד החטיבה, אל"ם אליעזר טולדנו כך: " ביום שני, כ"ג בתמוז תשע"ד, 21/7/2014, יצאה סיירת הצנחנים בשעות אחר הצהריים לפשיטה במתחם אויב במרחב חאן יונס, בהובלת מפקד הסיירת, רס"ן יאיר חביביאן ועמו מחליפו המיועד רס"ן חגי בן ארי... בכדי לאפשר את הטיפול במנהרה שנמצאה קודם לכן, הוביל חגי כוח מהסיירת לפשיטה על מתחם סמוך שנחשד כמתחם אויב. כוח הסיירת היה הקדמי מבין כוחות החטיבה. במהלך התנועה הותקל הכוח מטווח קרוב וממספר מוקדים. חגי שמר על קור רוח, הגיב מיד ובמקביל ניסה להבין את תמונת המצב. תוך כדי הפיקוד על ההיתקלות, חגי נפגע מכדור מחבל בראשו ופונה ע"י חבריו לאחור. לוחמי הסיירת המשיכו בקרב עד אשר חוסלו המחבלים כולם. חגי הפגין דוגמה אישית ואומץ לב כאשר פיקד מלפנים וחתר למגע במהלך הלחימה עד שנפצע".
בדבריו באזכרת השלושים לחגי, סיפר האלוף הרצי הלוי על יחסי החברות המיוחדים שהיו בינו לבין חגי, דבר שאיננו מובן מאליו בהתייחס להבדלי הגיל והדרגות שהיו ביניהם. וכך מתאר זאת הרצי: "...אני פגשתי קצין צעיר ומוכשר. הכישרון שראיתי גרם לי לרצות לקרב אותו אלי בתקופה מסוימת לצרכים שבתחילת הדרך היו די אינסטרומנטליים, אבל למדתי שהכישרון הצבאי שלו הוא החלק הפחות מרשים. ומהנכס שהרשים אותי הרבה יותר, מהאישיות של חגי, מזה נוצרה חברות מאד מאד חזקה. חגי הגיע אלי לראיון כשהייתי מפקד חטיבת הצנחנים ורשמיי מאותו ראיון היו של אדם מאד חד, יודע להבחין היטב בין עיקר לטפל, מאד שרשי, שקט- שקט של עצמה, אך בעיקר, שפיו וליבו נמצאים בדיוק באותה נקודה. וזו שיחה שאתה מסיים אותה ובאמת מאמין שעם אדם כזה אפשר לעשות הכל. זה מאד מסביר את הכמיהה והשאיפה המאד חזקה שהייתה לחגי לפקד על הסיירת, מאד מסביר את אופן ההצטרפות שלו לחייליו/ פקודיו לעתיד במבצע 'צוק איתן' וגם את ההתמקמות שלו באותו אירוע בו הוא נפצע כל כך קשה."
וכך ספד לחגי תא"ל אליעזר טולדנו, מי שהיה מח"ט הצנחנים ב"צוק איתן": " היום ו' בטבת תשע"ז יצאנו מחאן יונס, היום הסתיימה המלחמה. מלחמות משנות את אופיין- הצנחנים לא! אנו לומדים את מורשת הגיבורים שסימנו לנו את הדרך, מתחקים אחר עקבותיהם המוטבעות ברגבי האדמה. ממערכה למערכה אנו חורטים בצער שמות על קיר הגבורה ורושמים עוד פרק בספרי הלימוד בבסיס האימונים. היום משננים את שמך, רב סרן חגי בן ארי מהגולן. חגי ידע שבנו ורק בנו תלוי גורל המערכה. הוא זינק אל המלחמה כשרוח הציונות מפעמת בו, חמוש בחיוך רחב ומרגיע, מפקד ישראלי משכמו ומעלה. שמחנו שהגעת, לא חשבנו שישנה אפשרות אחרת."
עמר, אחיו של חגי, ספד לו ביום השלושים וכך אמר: " זכינו כולנו, ששת אחיו ואחותו של חגי, לשנים של חסד מופלא. חווינו וזכינו מליבו הגדול והרחב שנפתח לכולנו והאיר את חיינו עד שנדם לפני שלושים יום. אהבנו אותו ולכל אחד מאתנו נותר חותם זיכרונות וקטעי חיים מחגי. אין באמת תנחומים שיוכלו להקל עלינו על לכתו מאתנו בטרם עת, אך בכולנו ההכרה שחי חיים מלאים ופשוטים. החיים לצדו ואתו היו לנו משמעותיים ומלאי ערך. חגי לימד אותנו שיעור גדול מהי אהבה שאינה תלויה בדבר בחייו וגם במותו. נוח בשלום על משכבך אח וחבר יקר. מבטיחים לשאת את זכרך כל עוד נשמה באפינו."
וכך ספדה לו חני, אמו, ביום השלושים: " ...ועכשיו לחגי: כל כך פשוט היה לאהוב אותו מרגע לידתו ועד יום מותו. קרינת החיים והחיוניות העזה שלו, סנוורו כל מי שנגע בחייו. הצירוף הנדיר של שכל ישר ותבונת הלב, רגישות אנושית ואומץ לב, היו קו מנחה בחייו. מרגע לידתו ועד יום מותו היה חגי מחמד ליבי ונפשי. מעגלי חייו היו רבים ודמותו התגלתה בהם במלוא תפארתה בשנות בגרותו. הכאב שלנו נתקע ונטוע בליבנו כאנדרטה של אבן כבדה מנשוא. אך דווקא מתוך הכאב הזה, עולה הידיעה הברורה שהזיכרון יהיה אנושי יותר וקל לנשיאה."
מוריה, אלמנתו של חגי, הספידה אותו בדברים הבאים: "...הדבר הכי בולט בך זה שהכל, הכל עשית עד הסוף, המון תשוקה הייתה בך. הזמנת אורחים, אז עד הסוף, ארוחה כיד המלך, כתבת לי מכתב, אז עד הסוף, מנומק, מפרגן, כזה שאי אפשר שלא להאמין לו. הרמת את טקס יום העצמאות, יום ספורט, קבוצת ריצה אז עד הסוף, בלי פשרות, הכי מושלם. וכשכבר נפצעת, גם את זה עשית עד הסוף, הלכת על כל הקופה. אומרים עליך שהיית גיבור. שאלתי ילדים בכיתות של מורן ושלו, מה זה גיבור? והם אמרו שזה מישהו גדול וחזק. ואתה, אתה בכלל לא היית גבוה ושרירי וחזק, תמיד היית נמוכצ'יק בין כל הגורילות שסביבך. אבל רצית וזו הייתה הגבורה שלך.
שירה של זלדה: 'שלומי קשור בחוט אל שלומך', מלווה אותי כל הזמן. מה ששלומך כך היה שלומי. וכל הזמן מרגישה כמה היית גאה בי כמעט על כל דבר ואני כל כך גאה להיות אשתך. אתמול כשאחזתי בידך כשנשמת את נשימותיך האחרונות חשבתי כמה מגיעה לך כבר השלווה. לא שלוות מורפיום מלאכותית, שלוות עולמים. חגי שלי , נוח לך בשלום."
דיברו על חגי כגיבור ואכן היה הוא גיבור. אך גבורתו לא באה לידי ביטוי רק במשמעותה הפיזית, הלוחמנית. גבורתו הייתה בעיקר בהיבטים האנושיים של הגבורה. היכולת שלו להכיל, היכולת שלו להתחבר לכל אחד. ולא חיבור של ויתור או התרפסות, אלא מתוך קבלה ומתן מרחב לכולם והבנה רגשית עמוקה לנפש האדם.
חגי הוביל בפיקוד היום- יומי. היה מאד קפדן בדרישותיו למקצועיות, למוסריות ויושר. לא ויתר גם על הפרטים הקטנים ולא עיגל פינות בכל הקשור למבצעיות וכוננות. אך יחד עם זה, ידע לדבר עם כל אחד בשפתו ובגובה העיניים. גם כשהיה לוחם במסלול דאג וטיפח חיילים בודדים שהיו עמו, הביא אותם הביתה לשבתות וחגים ודאג לפתור להם בעיות אישיות מול המערכת הצבאית המרובעת לעיתים. לא התנשא מעל אנשי המנהלה והנגדים, ידע להעריך את תרומתם וחשיבות תפקידם, התייחס אליהם כאל שווים וקיבל יחס דומה בהתאם. לא הייתה בחגי התרפסות כלפי בכירים ממנו אם חשב שטעו ולא הייתה בו התנשאות כלפי זוטרים או מקבילים גם אם היה טרוד ועסוק. תמיד הפנה קשב לכל מי שהיה זקוק לו ונתן לאנשים תחושה שהם חבריו הטובים ביותר. חגי היה חבר אמתי לחבריו, ללא אינטרסים וללא חשבונות. וכשאלו נקלעו לצרה, היה הוא תמיד הראשון שנחלץ לעזרה כשהוא מגלה רגישות והבנה שאין כדוגמתם. ותכונות אלו הובילו אותו גם במנהיגותו הקרבית. שקט, ממוקד, לומד מהר את השטח ואת הנתונים, לא נכנס ללחץ ומגיב במקצועיות ובנחישות.
כך נזכור את חגי, כך נספר עליו לילדיו, לחיילים צעירים שילמדו את מורשתו ולמוקירי זכרו הרבים.