כתבו: חסדא לוי ומעיין פלאי.
המנורה הייתה קדושה מאוד לעם היהודי, ובגלל זה היא מופיעה כמעט בכל בית כנסת עתיק; היא הפיצה אור בכל ירושלים.
הדלקת נרותיה הייתה עבודה מיוחדת מאוד, עד שרק הכהן הגדול היה יכול לעשותה. היא הייתה עשויה זהב טהור "מקשה אחת" – כלומר שלקחו גוש זהב וחצבו בו את כל צורת המנורה ועיטוריה בתור חלק אחד.
המנורה היא אחד הכלים שמופיעים כמעט בכל בית כנסת עתיק בארץ מפני קדושתה. בדרך כלל היא מופיעה עם שופר ומחתה.
אך לא רק בבתי כנסת היא מופיעה, אלא כמעט בכל סמל יהודי אחרי החורבן. לדוגמה: על המטבע של המלך החשמונאי האחרון (מתתיהו אנטיגונוס) מופיעה המנורה, וגם היום משתמשים במטבע זה בתור עשר אגורות.
להלן חלק מהמנורות שאותרו:
- בבית הכנסת בקצרין נמצא פיסול מנורה בעלת חמישה קנים.
- בבית הכנסת בעין נשוט נמצאה מנורה על גבי כן אבן ומנורה נוספת על כותרת עמוד.
- בבית הכנסת בחורבת יהודייה נמצאה מנורה.
- בבית הכנסת באום אל-קנאטיר נמצאו שש מנורות!!
- בפיק, על גבי עמוד עם חריטת מנורה, יש כתובת: "אנה יהודה חזאנה", שזהו כנראה שמו של התורם. וכן נמצא שם משקוף מעוטר.