"...השאר היסטוריה והיא כאן, לפני עיניכם ממש"

פרופ' חיים בן דוד, מוביל החפירה של בית הכנסת העתיק עין קשתות, נפרד מעבודתו בפרויקט חייו כארכיאולוג האתר, והופך להיות תייר מהשורה  
 
חיים בן דוד
 
לפני כ-17 שנה, כאן, על ערמת אבנים המוכרת כחורבת בית הכנסת של אום אל קנאטיר, מצאתי את התגלית הארכיאולוגית החשובה שלי - מצאתי את ישו. לא זה מהכנרת, אלא יהושע ישו דריי, רב-אמן, איש הטכנולוגיה שליד החפירות הארכיאולוגיות. אנחנו עומדים על גל האבנים, אני מנסה לשכנע אותו שזה בית כנסת ואז הוא שואל: אבל למה חופרים את הערמה הנפלאה הזו והוא במבט התלת- ממדי שלו מתחיל כבר להראות לי איך נראה הבניין.
אני מסביר שיש בעיה, כי האבנים שוקלים טונות, אין כביש שמגיע לאתר ובכלל, איך מתמודדים עם הפאזל התלת-ממדי הזה. הוא מניף ידו בביטול, אין בעיה.
ברגע מסוים, אני אומר לו: "בוא נלך על זה, אבל הפעם, אתה לא ליד החפירה, אתה הפרויקטור. תביא את כל המצאות והשיגעונות לכאן ואני אתך".
לחצנו ידיים וכל אחד חזר לעיסוקו. אני, באותם ימים, לחפירת בית הכנסת בדיר עזיז. אחר זמן מה, כששוב נפגשנו, שאלנו אחד את השני: "אתה זוכר שסיכמנו?"
"כן, כמובן".
"האם דיברנו על מימון?"
"לא, כמובן".
טוב, אז למי הולכים? לראש המועצה החדש דאז, בשנה הראשונה שלו, אלי מלכה.
אלי מקשיב ומיד שואל: "מה לא מספיק בבית הכנסת העתיק בקצרין? למה מדינה ישראל צריכה להשקיע כסף? מה יש כאן, שאין בקצרין?"
אנחנו מסבירים שכאן, הכול, אבל ממש הכול, נשאר במקום ורק רק צריך להרים אותו.
אלי מחייך ואומר: "נפלא, אז אתם באמת חושבים שאפשר לבנות את בית הכנסת מחדש? תביאו תורם".
טוב, אנחנו מחפשים ומוצאים יהודי-אמריקני, שטוען כי רצה להקים בית כנסת עתיק וכבר כמעט סגר על ארבל. אני לומד לראשונה את המושג מאצ'ינג. מביאים את התורם לאלי. אנחנו מתלהבים.
בסוף השיחה, אלי אומר: "אני מאוד מקווה שאתם מבינים משהו בארכיאולוגיה, כי בתורמים אתם ממש ממש לא מבינים כלום, הוא לא ייתן סנט".           
אלי כמובן צדק, אבל השאר היסטוריה והיא לפני עיניכם ממש. אלי נרתם, התרים ורתם וליווה בצורה ייחודית ואוהבת את החפירה והקימום וכמובן, את הפיתוח והנגשה לקהל - ברכת ה' עליך, אלי.
 
                                                                                                              

שליחות חינוכית

בחמש עשרה השנים האחרונות, ביליתי כאן ימים ואף לילות רבים וזה כלום, לעומת הזמן הרב שישו ואילנה, שותפה נאמנה לחפירה הארכיאולוגיות, האחראית על כל הרישום והתיעוד המדויק, הקדישו לאתר. אני מודה, שלא קל, לאחר חפירה ארוכה כזו, להפסיק ולבוא הנה כתייר. נראה לי שאני עברתי זאת בשלום. ישו עדיין בתהליך גמילה...
חפירה ארכיאולוגית היא חוויה שיש בה סקרנות, אתגר ויצירתיות. ודאי מבחינתי, כאשר מדובר בחפירת בית כנסת יהודי קדום, ועוד יותר כאשר מדובר על בית כנסת בחבל הארץ בו אני חי זה 43 שנה ושותף מעט בבנייתו ובשמירתו למען עם ישראל לדורותיו הבאים.
ימים רבים בחפירה התפללתי תפילת מנחה (ביחיד, כמובן, ישו התפלל בדרך אחרת) בבית הכנסת ההולך ונחשף ולאחר מכן, ההולך ונבנה מחדש. בסוף חלק מהתפילות, מצאתי עצמי מדבר אל בני הקהילה היהודית שחיה כאן מאות שנים, כאומר להם: היי, התעוררו, חזרנו לכאן, יהודים כמותכם, מקימים יישובים ולא תאמינו, יש מדינה יהודית, יש צבא, דברים שיכולתם רק לחלום עליהם - בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים.
לשם מה אנחנו חופרים? סקרנות, תיעוד מדעי, חוק מדינה, מחקר אקדמי, פיתוח תיירות וכמובן שכאן, במדינת ישראל, להנחלת המורשת ולחינוך הדורות הבאים.
את החינוך לחפירה חינוכית קיבלתי כחופר צעיר, כמדריך בבית ספר שדה "קשת יהונתן", בקשת.     זה היה בעונה הראשונה בגמלא, בשנת 1976, בניצוח של איש מופלא, שמריה גוטמן. הנה, ביום ראשון, ו' תמוז, תשל"ו, ארבעה ביולי 1976, חילוץ החטופים באנטבה, אנחנו, בחפירת בית הכנסת בגמלא. אחרי כמה ימי חרדה, היו שהביאו טרנזיסטורים ואנחנו שומעים את הבשורה על המבצע. אין לנו שום קשר החוצה, מלבד קו צבאי לחטיבת 7, שישבה אז במחנה גשור. מי שזוכר, מחוללים עד שמישהו שעונה ובדרך כלל, כשצריך, אין תגובה. שמריה מבקש שיקשרו אותו עם המפקד הבכיר ברמת הגולן. כך עוברים ממחנה למחנה ומשכנעים ששמריה דורש לדבר עם המפקד הבכיר, אבל לא לדאוג הכול בסדר ואז, כאשר על הקו המפקד הבכיר, אומר שמריה משפט קצר בשם לוחמי גמלא בימי בית שני ובשם חופריה כיום: "אנו מצדיעים לצבא הגנה לישראל. שלום!".
זאת חפירה חינוכית, שמחברת עבר והווה ובעיקר, עתיד.
כולי תקווה שהחפירה שלנו כאן, מעבר למפעל התיירותי הנפלא, תעשה גם את השליחות החינוכית להכרת הגולן, עברו היהודי ומתוך כך - עתידו במדינת ישראל ההולכת ונבנית.
ברכת ה' עליכם, כל השותפים והמסייעים למפעל נפלא זה.