מושב לצים

ירידה לצורך עלייה

איתמר גור
במהלך השבוע שלפני הנסיעה למרכז, אני מקפיד להתנהג כרגיל. לא השתגעתי לצאת עמוס בטרמפיסטים מגזריים. ואז מגיע היום: קם בחושך ו"יורד למרכז"
 
אביב. בעוד רגע, יכבוש אותנו הצהוב וחום הקיץ יחזור אלינו, בלי רחמים, מהבזלת הרותחת. עד אז, זו אולי התקופה היפה ביותר של הגולן. המים זורמים בנחלים, הפרחים פורחים בנקיקים, הפרות גועות באחו והאנשים פחות או יותר מפויסים. כלום לא חסר לנו פה. קריר בלילה, נעים ביום. יש בתי ספר, מוסכים, אפילו כמה בנקים. אם זה היה תלוי בי, הייתי מעביר חיים שלמים בלי לחצות את גשר בנות יעקב. אבל לצערי, לא הכול תלוי בי ולפעמים, אין ברירה והבנאדם נדרש לרגל עסקיו למרכז.
המרכז. או כמו שאני קורא לזה "נסעתי ליום חופש, נא לא להפריע". כי לרדת למרכז זו לא סתם עוד נסיעה, זה פרויקט. שבוע קודם, אני מודיע על היעדרותי מהעבודה ומעדכן את האישה שלא תבנה עליי באותו יום עם הילדים. במהלך השבוע, אני מקפיד להתנהג כרגיל, כי אני לא יודע מה הולך שם, מעבר לגדר העירוב, אבל אצלנו, הדתיים, אם הנסיעה הזאת תדלוף: 13 טרמפיסטים יקימו מאהל מחאה על הדשא שלי, בתקווה לתפוס מקום פנוי, גם אם זה אומר לשכב שלוש שעות מקופל בבגאז'.
ערב קודם, אני מוודא לחץ אוויר בצמיגים, בודק שמן-מים וחונה עם הפנים לכוון היציאה. מכניס למקרר שני בקבוקים מים וקופסת פלסטיק עם ירקות חתוכים, למה אני בריא, מבקש מהאישה להכין לי ליד המיטה את החולצה עם הכפתורים והג'ינס המכובד של הנסיעות והולך לישון מוקדם, כי מרוב לחץ מהפקקים ומזה שלא אמצא חנייה, אני מתכנן לצאת כמה שעות לפני הזריחה.
הנסיעה. בחוץ עוד חושך, אני יוצא לדרך מרוצה שהצלחתי לקום בלי להעיר את כל הבית ומתחיל בהימורים: ואדי ערה, או ואדי מילק. עמוק בלב, אני יודע שזה לא ממש משנה, כמו העשן במדורה - הפקקים תמיד, אבל תמיד, יהיו צעד אחד לפניי. עומס או לא, אין תענוג גדול כמו לעמוד יותר מדי זמן ברמזורים של יקנעם ואז לקבל טלפון ולענות: "אחי, אני בפגישות במרכז היום, נדבר מחר", בטון הכי מתנשא שיש לי. איכשהו הם מקבלים את התירוץ המעפן הזה ומנתקים. מה קשור "אני במרכז"? יש דיבורית? יש לפטופ? יאללה לעבודה. ועאלק "אני בפגישות", אפשר לחשוב שזומנתי לקריה בתל אביב, לשורת התייעצויות דחופות עם שר הביטחון, בנושא מודל המניות במשק השיתופי, כן או לא. כולה פגישה של כמה דקות בתחנת דלק באור יהודה, עם איזה יועץ פנסיוני, שמציע לי אפיקי השקעה אטרקטיביים לפנסיה שאין לי. אבל אם אפשר לעוף, אז למה לא?
הפגישה. מגיע לאור יהודה, לא מבין אף מילה ממה שהבחור מהפנסיה אומר. חותם על כל הניירות שהוא מגיש לי. השעה 12:15, הפגישה הסתיימה ואז הוא שואל: "מה, אתה חוזר עכשיו את כל הדרך לגולן?" ברור שלא, יש לי קרוואן נגרר וקופסת שימורים של תירס ואני מתארגן פה לשינה, במחלף גנות. אחי, באתי מהגולן, לא מנברסקה.
מצד שני, אני אומר לעצמי, יש לי כמה שעות חופשיות, לא נעצור לאכול משהו? להרוג איזה תורכי קטן של צהריים? הרי אם ניסע ישר הביתה, נגיע מוקדם מידי וסתם בזבזנו את הפס והפסון. בשלב הזה, אלוהים יתערב ולפתע תתקבל בנייד רשימת מטלות וסידורים מהאישה, שתכלול בדרך כלל את המילים "איקאה", "רמי לוי" ומקלות וניל, בתוספת תזכורת לקנות משהו קטן לילדים, כי הם ממש מתגעגעים לאבא שנסע רחוק רחוק.
הביתה. איך שלא תהפכו את זה, אתם תצאו מהגולן מוקדם בבוקר, רעננים ומריחים כמו טלרית בבנק ותחזרו מאוחר בלילה, עם עצבים מרוטים וגפרורים בעיניים. איך שתתחילו את העליות לגולן, אתם תפתחו חלון ותתנו לאוויר הקריר להיכנס פנימה ולהעביר את ריח האגזוזים שנדבק באפכם ותחשבו כמה רחוק אתם גרים ואיך אתם שמחים לרדת מדי פעם לטרפת של המרכז, רק כדי לחזור בסוף היום הביתה, לגולן.
 
הבהרה
בגיליון "ארץ הגולן", שהתפרסם לפני כחצי שנה, כתבתי שצפוי לנו חורף רציני ביותר. למען הסר ספק, חשוב לציין שהתחזית ההיא ניתנה על בסיס נתוני מזג אוויר שקיבלתי ממקורות שנחשבו בשעתו אמינים ביותר, אך לצערי התגלו כמשענת קנה רצוץ. עם הקוראים הסליחה.