טריוויה אלי מלכה

בשלהי כהונתו האחרונה, הסכים ראש המועצה האזורית גולן לשבת לראיון לא רשמי, לא מעונב, ככה מהלב. אלי מלכה כמו שאף פעם לא הכרתם
אלי מלכה
במשך כחצי יובל, 25 שנים, מכהן אלי מלכה כראש המועצה האזורית גולן ויו"ר ועד יישובי הגולן. בשנים אלה, עמד בראש המערכת שהובילה את הנושאים המרכזיים -המאבק על ריבונות ישראל בגולן ולאחר מכן, פיתוח וצמיחה דמוגרפית. בשנים אלה, הוא הקפיד להיות ייצוגי ורשמי בראיונות תקשורתיים ולהציג אסטרטגיה, חזון, יעדים ומטרות.
באווירת סוף מסלול, חמישה חודשים לפני שהוא מעביר את מפתחות המועצה הלאה, הסכים אלי (בלחץ מסיבי) לענות על שאלות לא פורמליות ולחשוף טפח (קטן) ואישי יותר. טריוויה אלי מלכה.
 
מה מרגש אותך?
אלי: "זה קצת קלישאי, אבל אני מתרגש כל שנה, כשאני צופה בטקס הדלקת המשואות ביום העצמאות ויותר מזה, בטקס יום הזיכרון, בגמלא. זה הרגע היחיד בשנה שאני מתקשה לדבר, ממש משתנק לי הקול ולכן, אני כותב מראש את הדברים שאני רוצה לומר. בעיניי, יש משמעות גדולה לדברים הנאמרים למשפחות ששילמו את היקר מכול, לדברים שנאמרים לבני הנוער ולתחושת השותפות בצער ביום זה.
"אני מאוד מתרגש מהנכדים שלי, מכל מילה חדשה שהם לומדים וציור שהם מציירים לי. כאבא, הייתי עסוק מבוקר עד ערב במאבק על הגולן ופספסתי לא מעט חוויות מהילדות של הילדים שלי. זמן האיכות שלי עם הנכדים מאפשר לי רגעי התרגשות רבים".
 
למה אתה מתגעגע בעיר ילדותך צפת?
"גדלתי בשיכון 'כנען' והייתה שם אווירה של קהילתיות מדהימה, תחושת משפחתיות עם כל השכנים. כילדים, הרגשנו שכל בית הוא הבית שלך. אחרי הלימודים, היינו הולכים כל יום לבית אחר ואוכלים שם צהריים. הייתה שם המון אהבת חינם. עד היום, יש לי קשר רגשי חזק לצפת".
 
לאיזה חוג הלכת, כשהיית ילד?
"הייתי סייף כל נערותי, עד כיתה י'. ענף הספורט הזה משך אותי מאוד. אתה תלוי בעצמך בלבד וצריך להיות חד ומדויק. הכושר המנטלי והפיזי צריך להיות ברמה גבוהה, כדי שתוכל לעמוד בקרבות ארוכים ולהכריע את היריב ברגע הנכון. התאמנתי שלוש פעמים בשבוע ובשבת, אחרי התפילה בבית כנסת, הייתי מיד רץ לאימונים ותחרויות. העובדה שאתה מחובר לתחום מסוים ומתמיד בו, ויש מי שמאמין בך שיש לך את היכולות, זה מעצים אותך לכל נושא בחיים".
 
איזו דמות עיצבה אותך בילדותך?
"שני אנשים השפיעו עליי מאוד, למעט ההורים שלי, כמובן. היה מדריך בתנועת הנוער של 'השומר הצעיר', שהיה מגיע פעמיים בשבוע מקיבוץ סאסא, להעביר לנו פעילות בלתי פורמלית. הוא חשף אותי לתרבות ישראלית עשירה, לשירה ולספרות. אם לא הוא, לא הייתי יודע מי זה נתן אלתרמן, עד הצבא. הוא גילה לי טפח נוסף לישראליות, בנוסף למה שקיבלתי בבית הוריי ובשכונה.
"הדמות השנייה היא מנהל בית הספר היסודי שלמדתי בו. הוא זיהה בי את נקודות החוזק ובכל מפגש, נתן לי תחושת ביטחון של ילד עם יכולות. הוא האמין בי וכיוון אותי לממש את הכישורים שלי ודי צפה את העתיד שלי. אימא שלי תמיד מזכירה לי שהוא אמר לי שיום אחד אהיה ראש עיר". 
 

שריונר לנצח

 
בצבא בחרת להתגייס לשריון. למה?
אלי: "את ההחלטה קיבלתי במהלך מלחמת יום כיפורים. הייתי נער בי"ב והכיתה שלנו הגיעה בכל ימי הלחימה לסייע בבית חולים 'זיו', בצפת. בגלל שהייתי גבוה, נידבו אותי ועוד שני נערים לקבל את הפצועים שהגיעו במשאיות ותפקידנו היה להוריד אותם מהמשאיות, לשים אותם על אלונקה ולרוץ למיון. רוב הפצועים קשה היו שריונרים. זה היה אחד הרגעים הקשים בחיי. הייתה תחושה כל כך קשה וכנער בגיל 17 לא היה קל להכיל את המראות והריחות והדברים שנאמרו ובהם קולות השבר.
"שהיתי שם תקופה ארוכה ושם היו לי שיחות עם חיילי השריון, שניהלו קרבות גבורה בגולן והם סיפרו לי על החוויות שלהם מהמלחמה. כשהגיע זמני להתגייס, בחרתי ללכת לחטיבה 7. הגענו לחטיבה חבוטה, שספגה אבדות קשות ושם נפגשנו, קיבוצניקים ומושבניקים ועירוניים. מכונת המלחמה שנקראת טנק עיצבה אותי במובנים רבים של לחיות יחד עם אנשים שונים וליצור חברות ורעות יוצאת דופן. השירות הצבאי היה תקופה מכוננת בחיי. שירתי תחת פיקודו של אביגדור קהלני, כמפקד החטיבה, שלימים הקמתי אתו את מפלגת הדרך השלישית".
                                             
גונבה שמועה שהיית רועה כבשים...
"הסיבה העיקרית שבגינה הגעתי לגולן ולשעל היא שרציתי לשלב את האהבה שלי שהתפתחה אצלי לחבל הארץ המקסים שבו שירתי, לאהבה אחרת - להיות רועה צאן ולגדל כבשים. תיארתי לאשתי אילנה אידיליה מושלמת: נעבור לגור במושב, אני אגדל כבשים ואצא בבוקר למרעה ואת תבואי עם לָבָּנֶה וחליל ויהיה לנו בית קטן עם גג רעפים אדום, מה יותר טוב מזה?
"אפשר לומר שזה היה אחד הכישלונות הצורמים שלי. הקמתי דיר גדול ועשיתי חוב גדול עוד יותר. לאחר שנים בודדות בענף, יצאתי מזה. (מחייך) אולי יום אחד אעשה תיקון ואנסה שוב...".
 
איזה מין חקלאי אתה?
"בינוני. אני מאוד אוהב שיש לי משק, לפתוח את הבוקר בחלקות ולטייל בין עצי התפוחים, הדובדבן והנקטרינה. אבל התוצאה בסוף השנה היא לא ממש גבוהה. לא מספיק להשקיע שעה בבוקר, כדי להיות חקלאי מוצלח. זה דורש התמסרות מוחלטת".
מפת התכנית
 
לאיזה אתר בגולן אתה  הכי מחובר?
"אני מחובר מאוד לאתר המורשת הלאומי עין קשתות (אום אל-קנאטיר). יש בו שילוב מדהים של כפר יהודי עם בית כנסת מפואר, מתקופת המשנה והתלמוד, מעיין עם שלוש קשתות אדירות ונוף עוצר נשימה ממצוק שצופה אל נחל סמק. העובדה ששרידי בית כנסת שחרב ברעידת אדמה נותרו במקום, ולא נלקחו לשימושים משניים, אפשרו לנו לקומם אותו מחדש ולהעמיד את בית הכנסת על תלו, בדיוק כפי שהיה, לפני מעל 1400 שנה. כיום, האתר נותן הצצה כמעט מוחשית לחיים היהודיים שהיו פה, בלמעלה מ-30 כפרים יהודיים קדומים, במרכז ודרום הגולן. לא סתם הוא הוכרז כאתר מורשת לאומי והוא מסמל את הקשר הבלתי ניתן לניתוק בין ההתיישבות הקדומה להתיישבות המחודשת שלנו, כאן בגולן.                           
"בשבילי, המקום הזה הוא גם פרויקט אישי ולא רק לאומי, שהחל ממש עם תחילת היותי ראש מועצה ומסתיים בימים אלה, בסיום כהונתי כראש המועצה. בכל אחת מהפעמים שהייתי צריך למלא את עצמי בכוח וברוח, כשעמדתי לפני החלטות משמעותיות, מצאתי את עצמי נוסע לעין קשתות ויושב על המצוק, להתמלא באנרגיות של המקום".
 
 אותם עצים - חמש פעמים
 
רגע משמעותי שנחרט בך
אלי: "בתקופה של המאבק על הגולן, ארגנו הפגנה בכיכר רבין (אז כיכר מלכי ישראל). עשינו קמפיין וגייסנו אוטובוסים ואנשים ובסך הכול, מספר המשתתפים שידענו מראש היה כמה אלפים בלבד והיינו במתח גדול ובפחדים שלא יגיעו מספיק אנשים להפגנה.
"עמדתי על המרפסת והבטתי באנשים מגיעים והבטן שלי התהפכה. פתאום ראיתי נהרות של אנשים שוטפים את הכיכר, זורמים מכל הכיוונים והמשטרה הודיעה שכל הכבישים מפוקקים בדרך אל ההפגנה. בתוך ארבעים דקות, הכיכר כבר הייתה גדושה אנשים וכל הרחובות מסביב והכבישים התמלאו ועמדתי על הבמה מול מאות אלפי אנשים, המון גדול שממלא את הכיכר וכולם צועקים יחד - 'העם עם הגולן'. זו הייתה הפגנת ענק. זו התרוממות רוח בעוצמות שאי אפשר לתאר. זה נותן כוח וממלא באנרגיות להמשיך ולהוביל את המאבק ולדעת שהעם לצדנו. היו מי שהגדירו את הפגנת הענק הזו 'אם כל ההפגנות'".
 
מהו הדבר המטורף ביותר שעשיתם במאבק על הגולן?
"עדיין יש סיפורים שהשתיקה יפה להם... אולי בעוד 30 שנה נספר.
אבל, תמיד אזכור את קבוצת האנשים, וביניהם אביה רוזן, שקיבלו על עצמם את המשימה לתלות שלטי 'העם עם הגולן' במקומות מורכבים מאוד, על ובין בניינים גבוהים. שנים אחר כך, עוד הייתי רואה את השלטים שנותרו על צמרת בניין גבוה בירושלים, או תל אביב ומחייך לעצמי על התעוזה.
גם הנסיון להקים ישוב ללא אישורים כפרובוקציה ולגרום לפיצוץ במשא ומתן. העלנו קרוונים והקמנו "התנחלות" ליד מושב שעל במרוץ מטורף ביננו לבין המשטרה".
 
סיפור מאחורי הקלעים של המאבק?
"בשנת 1995, עשינו נטיעות ט"ו בשבט בגולן והזמנו אנשים מכל הארץ, להגיע לנטוע עץ בגולן. יחד עם קק"ל, ארגנו כמה מאות שתילים לנטיעות לאורך כביש צומת השריון - צומת ואסט. האוטובוסים התחילו לזרום ולאט לאט, הגיעו עוד ועוד ועוד אוטובוסים, להערכתי היו שם 1000 אוטובוסים, במהלך היום. מהר מאוד נגמרו השתילים. אז פשוט הוצאנו את השתילים הראשונים שנשתלו והעברנו אותם בלי שישימו לב לבאים בתור, נטענו את אותם עצים לפחות חמש פעמים".
 
אם כבר אתה משתף פעולה... אז עוד סיפור
"באותה שנה, עשינו בוועד יישובי הגולן את 'מיצג הגולן' - סרט מרגש וחזק, שהיה אמור לנדוד בין הערים הגדולות, באוהל גדול שבנינו במיוחד, עם טריבונה ולהעביר את המסרים שלנו. זה היה אולם נייד, פרויקט ממש דמיוני, בשביל אותם שנים. רגע לפני שיצאנו לנדוד עם המיצג, 'שלום עכשיו' הגישו בג"צ שמונע מהמועצות בגולן להעביר כספים לוועד יישובי הגולן. כל הפרויקט נעצר - בלי תקציב אי אפשר לפעול.
"באותו יום, נפגשתי במקרה עם כתב 'קול ישראל' בצפון. עם השנים, הפכנו להיות גם חברים וסיפרתי לו אוף דה רקורד מה שקרה ושאנחנו לא יכולים להפעיל את המיצג שבנינו.
"כשנפרדנו, נסעתי לירושלים, לראות איך פותרים את המצב. הדלקתי רדיו ושמעתי ביומן הצהריים את הכתב מודיע שוועד יישובי הגולן עוצר את פעילותו וש'בכיר' בוועד אמר שאין לוועד תקציב לפעול. נעשיתי לבן. התקשרתי אליו בכעס גדול על שפרסם את זה והוא התנצל.
"בעודי מטפס לירושלים, התקשרו אליי מוועד יישובי הגולן וסיפרו שהטלפונים קורסים. אנשים מכל הארץ מעוניינים לתרום. בשבוע הזה, עם ישראל לא הפסיק לתרום. אחרי כמה ימים, התקשרתי לכתב והצעתי לו לפרסם שוב את הכתבה... אמרתי לו בחיוך שזה עובד לא רע".
 
חינוך - הבסיס לכול
 
מה הדבר הכי משמעותי שעשית כראש מועצה?
"העובדה שהצלחנו למצב את הגולן כחבל ארץ ישראלי, התיישבותי, תיירותי וחקלאי".
 
על מה אתה גאה?
"כשאני נכנס לבתי הספר בגולן ורואה את הפדגוגיה פורצת הדרך שפועלת במוסדות החינוך, ובעיקר בתכנית החינוכית 'גוונים' ב'נופי גולן', שהובילה את הדרך לשינוי, אני גאה ביכולת של המערכת כולה, מאגף החינוך במועצה ודרך מנהלי בתי הספר והמורים להיות פורצי דרך. חינוך, מבחינתי, הוא הבסיס לכול".
 
על איזה פרויקט אמרו לך שהשתגעת?
"התחבורה הציבורית בגולן. כשהודעתי שהמועצה תקים ותפעיל מערך של תחבורה ציבורית, חשבו שאני הוזה. השאר כבר היסטוריה. גם על מיזם הנחלות אמרו שאין סיכוי וגם זה מאחורינו".
 
מה מניע אותך?
"האהבה שלי לארץ. גדלתי בבית מאוד ציוני, עם ערכים ששמעתי יום יום מאבא ומאימא. המחשבה שאחרי 2000 שנים, נפלה לנו הזכות, במשמרת שלנו, להיות במדינה שלנו, בעצמאות, עם צבא וכלכלה חזקים, בקיבוץ גלויות מכל קצווי תבל - כשמסתכלים על ההיסטוריה של העם היהודי, מבינים שהמשך תקומת ישראל תלוי אך ורק בנו. כל דור והמשמרת שלו. הערכים עליהם גדלתי ותכונות האופי שלי הובילו אותי לרצות לעשות, לשנות, להתגייס ולפעול שתהיה לנו מדינה טובה יותר, חזקה יותר ובעיקר, חברה סולידרית ואיכותית".