המרתוניסטים

ברור שגוף האדם לא מותאם למאמץ כזה, מכאן שמדובר בכוח רצון אדיר שמכפיף את הגוף ויכולותיו. אתה שואל את רצי המרתון - "למה?" והם עונים: "זה כיף". לך תבין אותם, בעצם... רוץ
 
ניתן להגדיר את זה כסוג של התמכרות. אין לה אבחנה של גיל, או מגדר. היא יכולה לפרוץ באמצע החיים ככה פתאום, אבל מרגע שמתמכרים, החיים מתהפכים. הם מתעוררים בכל יום בשלוש לפנות בוקר, בחום של הקיץ וגם בשיא החורף ובשלג ויוצאים לרוץ שעה ולפעמים, אפילו ארבע. המטרה - לרוץ מרתון.
זה מתחיל בתמימות, בריצה של שני קילומטרים ועדיין אין שום סימן למה שעומד לבוא, אבל היעד מתרחב וממשיך לחמישה ק"מ ועם הזמן,  מתעורר החשק לרוץ רחוק יותר ופתאום אתה מוצא את עצמך מתאמן לחצי מרתון שאורכו 21.1 ק"מ ואז... למרתון שלם , 42.2 ק"מ. המאותגרים ביותר מגיעים אפילו למאה ק"מ (ראה ערך אלי מוסקוביץ, מיונתן). האופק הרחוק הוא הגבול והוא כידוע מתרחק ככל שמתקרבים אליו.
כשמדברים עם מרתוניסטים, נראה שרק הם ואלה שמתאמנים אתם יכולים להבין את הצורך לדחוק את הגוף ואת כוח הרצון עד לקצה.
מה שנשאר לשאול זה - למה? למה אדם מביא את עצמו לקצה גבול הסיבולת, רק כדי לחצות את קו הגמר?
דברת בית און, בת 44, עברה לעין זיוון רק לפני שנתיים. עד אז היא גרה בתל אביב והפעילות הספורטיבית שלה הסתכמה במעט הליכות ורכיבה פה ושם על אופניים.
דברת: "עברנו לגולן בחודש ספטמבר 2014 והתחלתי לרוץ להנאתי במסגרת קבוצת 'רצי הגולן', אימון אחד בשבוע ולאט לאט עליתי בכמות האימונים. מהר מאוד החלטתי שאני צריכה לרוץ מרתון ובאוקטובר, שנה אחרי זה, רצתי באמסטרדם את המרתון הראשון בחיי".
 
רקע

איך נערכים לריצת מרתון?

"זה דורש חמישה-שישה אימונים בשבוע, לקום בשעות לא שעות - בשתיים וחצי, או שלוש בלילה, כי ברבע לארבע, אנחנו כבר רצים. זה מתחיל באימון של שעה ומגיע לאימונים של ארבע שעות, שכוללים גם  אימוני כוח וגמישות. החלק הכי קשה זה להצליח לקום בבוקר, עד שמתרגלים לזה. רצים גם בחורף ובשלג. פשוט מתלבשים טוב ורצים. בעונות הקיץ והאביב, אני רצה לבד במטעים, אבל בחורף יותר קשה לצאת מהבית ובגלל זה לא רצים לבד ומאתגרים אחד את השני.
"אם אתם רואים אנשים רצים בחושך עם פנסים, אלה אנחנו. זה קשה בהתחלה, אבל כשנכנסים לתכנית אימונים למרתון, האדרנלין מאוד גבוה וזו חוויה מדהימה. אין מה להשוות את זה לריצה של שלוש פעמים בשבוע. באימונים למרתון, אתה בהיי תמידי. הכרתי בחורה מקצרין בשם תניה ובזכותה עשיתי את המרתון הראשון. היא רצה אתי את כל ההכנות למרתון. החודש עשינו את המרתון המדברי באילת. היינו חמישה רצים מ'רצי הגולן' והיא אחת מהן והתאמנו חמישה חודשים ביחד. אנחנו רצים הרבה בדרום הגולן ולמרתון הזה, בגלל הרי אילת, רצנו גם במסלולים הרריים בצפון הגולן".
למה?
זה משפר את החיים מאוד. זה מחליף את הבילוי של קפה עם חברה בבית קפה. אנחנו מדברים כל הריצה. הנוף, האוויר והאנשים - זה מה שעושה לי את זה. הקבוצה היא משהו מיוחד שאין במקומות אחרים - שילוב כזה של דתיים, חילונים נשים וגברים וכל הגילאים ואנשים מדהימים. מעבר לזה, למרתון הזה התאמנו שישה חברים ביחד וזה פשוט היה כיף. מבחינתי, במרתון הרעיון הוא לסיים עם חיוך ואני לא מנסה לשבור זמנים. אני רצה בקצב לא מהיר ונהנית". 
 
איך מגיבה המשפחה?
"אנחנו בוחרים ביחד את היעד למרתון והמשפחה נסעה אתי לאמסטרדם ולאילת. זו חוויה של כולם ואחרי המרתון, ממשיכים לטייל. ביום-יום, אני משתדלת לסיים ריצות לפני שהם מתעוררים, אז הם פחות מרגישים את ההשפעה. הם רואים שאני אפקטיבית יותר, באנרגיות ובמצב רוח טוב. הילדה באה אתי לאימונים ורוצה גם לרוץ. זו דוגמה טובה. היא תבין יותר כשהיא תגדל".
 
נולדנו לרוץ
אוריה ינון מקשת, בן 36, נשוי לתמר ואב לחמישה ילדים, מדבר על ריצה בעיניים בורקות. את המרתון הראשון שלו רץ ב-2010 ומאז הספיק לרוץ בעוד שישה מרתונים. 
אוריה: "נולדנו לרוץ - זה המוטו. אני אוהב את המרחקים, לשים תיק על הגב ולצאת אל הטבע. פה בגולן, אין לזה תחליף. אני רץ 30 ק"מ, רואה נופים ופוגש בעלי חיים. ב-2010, עדיין לא הוקמה קבוצת 'רצי הגולן' ורצתי לבד. בדרך, פגשתי רק בעלי חיים. אני משתדל לרוץ בשטח ולא רק על כבישים ודרכים ובמירוצים מאורגנים. אני מסמן מסלולי שטח לבד בארץ ויוצא לטייל בריצה".
 
למה דווקא ריצה?
"נתחיל בזה שזה ענף הספורט הכי זול מכל הענפים. הוא לא לגמרי בחינם, צריך נעליים, ביגוד וציוד נלווה. המירוצים עולים כסף, אבל זה המינימום. זה גם הספורט הכי זמין, פשוט נועלים נעליים ויוצאים לרוץ ובגלל זה בחרתי בזה".                
 
שיתופי פעולה
עד כמה המשפחה מעורבת?
"מי שרוצה לרוץ מרתון, המשפחה חייבת להיות מגויסת. בממוצע, יש ארבעה אימונים בשבוע. קמים מוקדם והולכים לישון מוקדם ובסופי שבוע, רצים ריצות ארוכות, עד ארבע שעות. צריך לדעת לאזן את זה עם החיים. אם בסוף לא נפגוש את הילדים בגלל זה, או שייווצרו מתחים בבית, אז זה לא יהיה שווה את זה.
"לפעמים קמים בשלוש בבוקר ומסיימים בשבע. אם קובעים בשלוש וחצי עם חברים מהקבוצה, אז לא מבריזים ולא אומרים לשעון המעורר 'עוד חצי שעה' וזה כוחה של קבוצה. אשתי אומרת לי - 'לא יותר ממרתון' והסיכום שלנו הוא שאני לא עובר את המרתון, כל עוד הילדים בבית, שלא יצא מפרופורציה ואיזון, כי כל פעם מחפשים עוד פסגות".
 
מה כל כך ממכר בזה?
"כשאנשים שואלים אותי איך מתחילים לרוץ, אני אומר שזה ממכר ואני לא אחראי על זה. אבל זו התמכרות חיובית, במקום להתמכר לטלוויזיה, למשל. זה מעבר לכושר. כשאתה רץ מרתון ואפילו יותר מזה, אתה מגיע למקום שהקושי המנטלי הוא הקובע ולא רק האימונים והכושר הפיזי. כל שלפוחית הופכת לדקירה, כל כיווץ בשריר הוא משמעותי ועם זה אתה מתמודד - להמשיך ולא לעצור. עם הזמן, אתה לומד להרגיש את הגוף ולומד איך לגייס את עצמך לשם. אתה מגיע לכיווץ בלתי רצוני של שריר, או שהגוף ננעל ואז עוברים להליכה, או בולעים כדורי מלח ואוכלים תמרים וממשיכים.
"כשרצים מרתון, רצים למרחקים ארוכים וצריך להקשיב לגוף ולדעת מתי אתה ממשיך ומתי אתה עוצר, כי זה עושה נזק. המוטו הוא שמסיימים עם חיוך ובלי פציעות. כל הקבוצה ככה. אף אחד לא בא לרוץ בשביל פודיום, או מהירות. כל אחד בזמנים שלו".
 
חוויה אחת שלא תשכח?
"בשנת 2012, התאמנו, אלי מוסקוביץ ואני, ל'מרתון אולטרה', תל אביב. זה היה המרתון הראשון שלו והתאמנו לזה במשך כמה חודשים. ברגע האחרון, המרתון בוטל בגלל מזג האוויר החם והתאכזבנו מאוד. בסוף, החלטנו שאנחנו עושים מרתון אישי משלנו - אם לא בתל אביב, אז בגולן. הדפסנו על החולצות של מרתון תל אביב 'אותנו לא מבטלים - מרתון תל אביב עובר לגולן'. סיימנו מסלול וחברים מהקבוצה ליוו אותנו בדרך".
 
קטן עלינו
אלי מוסקוביץ, מיונתן, החליט לא לעצור ב-42 הק"מ של המרתון ולהשיג את היעד הנכסף של חציית קו הסיום של 'אולטרה מרתון'. מה הבעיה? קטן עלינו, בסך הכול 100 ק"מ. הדרך לשם הייתה כרוכה בשמונה מרתונים ועשרות שעות אימונים מפרכים.
 
איך התחלת לרוץ?
מוסקוביץ: "הייתי רוכב אופניים בארץ ובעולם, טיולים מאוד ארוכים של 100-200 ק"מ ביום והייתי בטוח שאני בכושר שיא. לפני חמש שנים, ניסיתי יום אחד לרוץ, וגיליתי שאני לא מצליח לסיים 200 מטר בריצה. עם כל הכושר שהיה לי, חשבתי שלא תהיה לי בעיה לרוץ, אבל הבנתי שזו פעילות אחרת ושרירים אחרים ואז החלטתי להתחיל רוץ. 
"כמה חודשים אחר כך, עשיתי את מירוץ העגור הראשון בעמק החולה. התקשר אליי בזמנו הסגן שלי במילואים ואמר לי - 'אלי, בוא תרוץ אתי עשרה קילומטר'. לא האמנתי שאצליח לרוץ מרחק כזה. אבל מסתבר שהאירוע עצמו, הבאז שסביבו והאנרגיה של הרצים והבגדים הצבעוניים והאווירה עשו לי את זה בגדול. גמרתי את המירוץ עם הלשון בחוץ, אבל בהיי מטורף. החלטתי להתמיד בזה. התחלתי להתאמן פה ושם. באופיי, אני גם מאוד משימתי. קובע יעדים ויודע לאן אני רוצה להגיע. רוצה לעשות בכל דבר את הדברים הכי משוגעים ועדיף מחר בבוקר. ידעתי שאני רוצה להרגיש מה זה לרוץ מרתון.
"לפני שנתיים, החלטתי שאני רוצה לעשות משהו יותר משוגע. 'אולטרה מרתון' - 100 ק"מ. זו פאזה אחרת. עולם אחר. להיות על הרגליים 16 שעות. כל סיבוב של המסלול הוא 33 ק"מ - לעשות שלושה סיבובים של אותו דבר זה מנטלית מאוד קשה. כל פעם מלחמה מחדש. התאמנתי במשך ארבעה חודשים בתכנית שבשיאה אתה רץ בשבועיים ארבע פעמים יותר ממרתון".
 
ממלכת אי-הוודאות
כך תיאר אלי את החוויה שעבר ב"אולטרה מרתון - סובב עמק", בפוסט שכתב בפייסבוק:
"אז יום שישי רצתי 100 ק"מ לראשונה בתולדותיי במירוץ סובב עמק. ריצת אולטרה שניה שלי, רצתי כבר 61 ק"מ לפני שנתיים, במירוץ הזה בדיוק. הריצה הזו לימדה אותי שיעור חשוב שריצת אולטרה היא כמו מלחמה - היא 'ממלכת אי הוודאות'.
אפשר להתאמן, אפשר להיערך, אבל לעתים, כל מה שתתאמן ותיערך אליו פשוט לא יקרה.
והכי כיף זה שכמעט תמיד זה לא תלוי רק בך וביכולות שלך...
מי יכול היה להעלות על הדעת, שאחרי 15 ק"מ מתחילת המירוץ, עוד לא התחממתי אפילו, יתחיל כאב בלתי מוסבר, שלא הופיע אף פעם בעבר, באזור הסולאוס והתאומים ברגל?
ועכשיו, לחשוב שנשאר לרוץ "רק" עוד 85 ק"מ, עם כאבים חזקים ברגל, שמתפשטים ועוברים גם לאזור הירך. כיף גדול.
 
בקיצר, הייתה ריצה לא קלה בכלל, כיאה לריצת אולטרה וסיימתי אותה כבר לא על הנחישות, אלא על האדים של הנחישות...
ומי זה החזאי שאמר שיהיה מעונן? היום הזה הפך לחם מאוד...
איך אומר פנו קוטר. המאמן שלי? הריצות שהכי מלמדות אותנו הן הריצות הלא כל כך טובות שלנו.
אבל בשורה התחתונה, אני פינישר של ריצת 100 ק"מ! וזה הכי חשוב.
 
חשבתי שיהיה יותר קל ויותר מהיר, אבל זה מה היה ועם זה ניצחנו".
אפשר להתאמן, אפשר להערך, אבל לעיתים כל מה שתתאמן ותערך אליו פשוט לא יקרה. והכי כיף זה שכמעט תמיד זה לא תלוי רק בך וביכולות שלך..... מי יכול היה להעלות על הדעת, שאחרי 15 ק"מ מתחילת המרוץ, עוד לא התחממתי אפילו, והתחיל כאב בלתי מוסבר, שלא הופיע אף פעם בעבר, באזור הסולאוס והתאומים ברגל....? ועכשו לחשוב שנשאר לרוץ "רק" עוד 85 ק"מ עם כאבים חזקים ברגל, שמתפשטים ועוברים גם לאזור הירך. כיף גדול.
בקיצר, הייתה ריצה לא קלה בכלל, כיאה לריצת אולטרה, וסיימתי אותה כבר לא על הנחישות אלא על האדים של הנחישות...ומי זה החזאי שאמר שיהיה מעונן ? היום הזה הפך לחם מאד....איך אומר פנו קוטר המאמן שלי, הריצות שהכי מלמדות אותנו הם הריצות הלא כל כך טובות שלנו.אבל בשורה התחתונה, אני פינישר של ריצת 100 ק"מ! וזה הכי חשוב. חשבתי שיהיה יותר קל ויותר מהיר , אבל זה מה היה, ועם זה ניצחנו.
ועכשו אני חייב כמה תודות....
 
מה מרגישים בגוף?
"החוויה שלי - אני אחרי 15 קילומטר, התחיל לי כאב שלא היה לי אף פעם בשריר האחורי של הרגל, שריר התאומים ולא עזב אותי. ככל שהמשכתי, הייתי צריך לרוץ 85 קילומטר עם כאב בלתי נסבל. זו חוויה בפני עצמה. זה אתגר בלתי אפשרי שאתה מעמיד בפני עצמך ועומד בו. זה סיפוק אדיר. אם הייתי מגיע למצב אפיסת כוחות, אני מניח שהייתי מפסיק. ידעתי שאני לא עושה נזק ארוך טווח. אני פשוט צריך לרוץ עם הכאב. להתיידד עם הכאב. זה חלק מהאולטרה. לדעת שהכאב יבוא ולדעת להתגבר עליו. האימונים, מטרתם היא שתכיר את הכאב שהולך להכאיב לך ותדע למה לצפות ביום של המירוץ".
 
והשאלה המתבקשת - למה?
"למה מטפסים על הרים - כי הם שם... רציתי לחוות את זה. איך זה להרגיש אחרי 100 קילומטר של ריצה. לעשות את זה ולהישאר בחיים. יש משברים בדרך. לא שאלתי למה אני צריך את זה ולמה אני עושה את זה לעצמי - מה שכן חשבתי זה שמאוד כואב לי. בהחלט יש באמצע מחשבות להפסיק ומאבק פנימי. זה חלק מהעסק. יש מחשבה: בוא נגמור עם זה. אבל אמרתי לעצמי - אין מצב שאני לא מסיים. אשתי והילדים תמכו בי מאוד והכינו שלטים וחולצות לאירוע. החברים מ'רצי הגולן' ליוו אותי בחלק מהדרך, תניה ליוותה אותי בסיבוב הראשון ואוריה בסיבוב השני וביקשתי ממנו שהוא לא עוזב אותי עד שהוא מוודא שאני יוצא לסיבוב השלישי, כי ידעתי שאם אני אצא לשלישי, אני אסיים. חלק מהעניין זה גם התמיכה של החברים. צריך נחישות. ראש חזק. לקחת משימה ואתה תעמוד בה".
 
מה החלום הבא?
"יש גם אולטרה 200 קילומטר, אבל אני לא מצהיר הצהרות".
 
מכור לזה, מודה
החלום הגדול של אברהם זלמנסקי, מרמת מגשימים, הוא לרוץ את "אולטרה מרתון מומבלן", בצרפת.
"זה מירוץ שטח שמתחיל במינימום 80 קילומטר לריצה ויש כל מיני מקצים עד 160 קילומטר. אני אוהב לרוץ בשטח, בטבע ושם יש טופוגרפיה מיוחדת".
בינתיים, אברהם, שמחלים מפציעה, מסתפק במירוץ מצדה. כן, המצוק המדברי, התלול והגבוה יהפוך למגרש ריצת מרתון שיכלול טיפוס הרים וריצה בתוך נחלים. "זה יותר מעניין מלרוץ על אספלט", הוא מדגיש.
אברהם הוא מחלוצי רצי המרתון בגולן. מאחוריו כבר יש שישה מרתונים ואת המירוצים הוא כבר לא סופר.
"כל סוף שבוע, פחות או יותר, אנחנו רצים חצי מרתון. זה דבר שבשגרה".
איך התחלת?
"לפני שש שנים, התחלתי לרוץ, לבד. התאמנתי לבד למרתון הראשון וזה היה מאוד לא פשוט. עם הזמן, הוקמה קבוצת 'רצי הגולן', שמשלבת אנשים מכל המגזרים, עם הרמוניה מצוינת וכשיש אווירה טובה, יש חשק לעשות דברים. לאט לאט, יותר אנשים בקבוצה נדבקים בחיידק המרתונים. היתרון בקבוצה הוא שזה ביחד ויותר קל. המטרה שלנו היא לרוץ ביחד, כל אחד למרחקים שלו, אבל את האימון מסיימים ביחד,  שותים קפה, מדברים, כל אחד חולק את הבעיות שלו, נוצרים דיאלוגים ושיחות נפש.
"מבחינתי, הריצה היא לבריאות והקבוצה היא לנשמה. בריאות הנפש זה חשוב יותר. אני אמשיך כל עוד בורא עולם ייתן לי את האפשרות הזו ולפי היכולות הפיזיות. זה עוזר לחיים, להתנהלות היום-יומית, למחשבות, לחשוב חיובי. בריצה, המוח מפריש חומרים שטובים לחשיבה ולמוח. אנחנו גם נשמח לכל אחד שירצה להצטרף אלינו. אנחנו לא תחרותיים, אנחנו ממש קבוצה חברתית שתומכת אחד בשני.
"אחרי שבע שנים שאני רץ, הדבר הכי קשה זה עדיין לקום בבוקר ולהחליט שאתה יוצא מהמיטה. אבל יש לזה פיצוי, כי בריצה נהנים ואחריה עוד יותר. לקבוע יעד וללכת עד הסוף, גם אם יורד גשם, או שלג וגם אם יש רוחות - הולכים על זה עד הסוף. צריך משהו שיחזיק אותנו בחיים, מעבר לעבודה. אני מכור לזה. מודה. פשוט מתמכרים לזה.
"יש לנו כמה משוגעים בקבוצה. אלי מוסקוביץ רץ מאה קילומטר. צריך להיות עקשן בצורה בלתי רגילה ועם דבקות במטרה. אבל חשוב לי לציין שהמנוע של הקבוצה הוא עמיחי זליגר. בכל קבוצה יש אחד שדוחף ודואג שלכולם יהיה טוב. זה עמיחי. האבא של הקבוצה".
 
האבא
עמיחי זליגר, האבא של הקבוצה, דווקא לא רץ מרתון. הוא מסתפק בחצי מרתון.
"למה אחד לומד שלוש יחידות מתמטיקה ולא חמש יחידות? כל אחד והמגבלות שלו. בגלל מגבלות זמן, אני לא מצליח להתאמן למרתון", אומר עמיחי ומיד מתנצל: "האמת היא שזה תירוץ. זמן אפשר למצוא. אני פשוט שומר על פרופורציות. אני הגורם המאזן בקבוצה".
עמיחי הוא אחד מיוזמי ומקימי קבוצת "רצי הגולן".
עמיחי: "אשתי דחפה אותי להקים את הקבוצה. היא פחדה שאני אשב בבית כמו בטטה וטענה שזה ייצור לי חברויות חדשות והיכרות עם אנשים חדשים. בתמיכה של מתנ"ס גולן, הקמנו קבוצה שגדלה וגדלה והיום כוללת 60 רצים.
"הקבוצה היא מוקד חברתי. יש בה אנשים מכל המגזרים, דתיים חילונים, רבנים, רבניות, נשים וגברים, באים ממרום גולן ועד גבעת יואב. יש אנשים שבחיים לא הייתי זוכה להכיר אותם. זה מתאים לכל אחד ואנחנו מתחשבים ביכולות וביעדים של כל רץ. מי שמעוניין לרוץ 5 קילומטר ועד ל-100. בונים את הריצות כך שיתאימו לכולם - חלק מתחילים בשעה ארבע בבוקר, אחרים מצטרפים למסלול בחמש והעיקר הוא שנסיים יחד את המסלול בכוס קפה ובמפגש משותף.
"יש לנו שלוש ריצות שבועיות קבוצתיות ויציאה למירוצים יחד. ביום שלישי, האימון הוא עם מאמן מקצועי. בשאר הימים, מודיעים בסמס מתי הריצה. תמיד שואלים אותי - 'אני יכול לרוץ רק 2 קילומטר, איך אני אצטרף?'. היה לנו אדם שבקושי הלך קילומטר והיום הוא כבר רץ כמו כולם. זה מתאים לכולם, אבל צריך כוח רצון".