לכל יישוב יש אירוע מכונן, מיתוס עליו גדלים הילדים, סיפור שחוזר ומופיע בכל טקס, בכל חג. אירוע כזה התרחש בדיוק לפני 40 שנה, ט' באב תש"ל 11 באוגוסט 1970, בשדות החמניות של רמת מגשימים.

ט' באב 1970 היה יום קיץ רגיל ברמת מגשימים. בנימין כפיר ועזריה גינסברג, חברי משק, אוספים שלוש בנות גרעין איתן של הצופים הדתיים ויוצאים יחד לסיור בשדות, הכנה לקראת יום העבודה למחרת. הבנות - אילנה בולה, תמר דרור ויונה סובר - עלו לעבוד ברמת מגשימים עד למועד גיוסן.

עם רדת הערב, משבוששו לחזור החלו חברי רמת מגשימים בחיפושים אחריהם אך רק למחרת בבוקר נמצאו החמישה. הג'יפ בו נסעו עלה על מוקש שהטמינו מחבלים מספר קילומטרים מזרחית למושב.

השבוע יזמו בני גרעין איתן, היום חברי מושב אבנ"י אית"ן שקרוי גם על שמן של הבנות, יחד עם אנשי רמת מגשימים אירוע זיכרון במלאת 40 שנה למקרה. כמאתיים איש מהגולן ומכל רחבי הארץ התכנסו בערב יום ראשון לאזכרה באנדרטה לזכר החמישה ומאוחר יותר הצטופפו במועדון רמת מגשימים לערב זיכרון מרגש.

האנדרטה בשדות רמת מגשימים. צילום: שמעיה הרשקוביץ

בזה אחר זה עלו החברים ונציגי המשפחות וסיפרו על החיים מאז האסון ועל זיכרון יקיריהם שלא התעמעם גם אחרי 40 שנה. "לא הכרתי את אבא", אמרה נחמה כפיר, ביתו של בנימין שנולדה לאחר שנהרג, "אך למדתי על דמותו מהמשפחה ומהחברים. אני בתורי, משתדלת להכיר לילדי את הסבא שאין להם. בני בנימין זאב למד כאן במכינה בקשת וזכה לשמוע סיפורים ממקור ראשון כשנפגש באקראי עם אנשי רמת מגשימים".

רבקי סובר, אחותה של יונה, הקריאה את שכתבה קלרה אימה שלא יכלה להגיע. "בכל אירוע או חגיגה משפחתית יש על השולחן זר חמניות יפות וזקופות כמו יונה שזכרונה חי בתוכנו יום יום כבר 40 שנה".

משה קן, בן כיתה של הבנות, השמיע את "איכה", שיר שחיבר והקליט מספר ימים לאחר האסון. קן, איש מולטימדיה, שיפר את איכות ההקלטה הישנה והוסיף על קולו הצעיר את קולו מהיום. "מחמם את הלב לראות עם רב כל כך, אנשים נשים וטף מקצוות הארץ ומארבע דורות, שהתלכדו ובאו יחד למקום אחד ולרגע אחד. עדיין יש בנו, בעמנו ובדורנו ערכים של אהבה ואחווה, שלום ורעות".

"תמי שילמה בחייה את מחיר המסירות לעם ולארץ", סיפר יגאל דרור אחיה, "בימים שנותרו טרם גיוסה לצבא עלתה לרמת-הגולן כדי לחזק את רמת-מגשימים. אני שמח לראות את יישובי רמת-הגולן פורחים, משגשגים ומצמיחים חיים חדשים".

מרגשים ביותר היו דבריה של מרים בולה. מרים, אישה מרשימה בת 93, הודתה לחברי אבנ"י אית"ן, בני הגרעין של אילנה ביתה, על החברות והמסירות רבת השנים להנצחתן של שלושת הבנות. "שנה אחרי שנה אני מצפה לראותכם ושמחה שאתם זוכרים את אילנה ועושים בט' באב, בעיצומו של הצום, את הדרך הארוכה מהגולן לירושלים כדי להיות איתה ואיתנו ביום השנה".

אינה טסלר, ממושב נוב, שהייתה אז עם חבורת הבנות סיפרה את סיפורה המרגש. "בג'יפ היו רק שלוש מקומות, אני ויתרתי על מקומי כי רציתי להכין לתמר, שנולדה בט' באב, הפתעה ליום הולדתה ה-18. ממרום גילי אני מסתכלת על תמונות הבנות ואני רואה יופי וחן של נערות צעירות. אני רואה בפניהן טוהר ויושר. אני רואה בעיניים שלהן צימאון ענק  לדעת, תאווה גדולה לחיים.

אך הם נשארו שם, ואני המשכתי הלאה עם רעב אדיר לחוות ולחיות, ועם געגועים עצומים לימי נעורי ולחברות שחסרות. בשבילי ט' באב הוא יום הצלה פרטי ויום העלאת תפילה לקדוש ברוך הוא על כל הטוב שהיטיב עמי".

בהנחיית הערב, שהובילה זיוה כהן ממייסדי אבנ"י אית"ן, ברגישות ובדיוק רב, ובדברים שנשאו החברים והמשפחות השכולות עוברות כחוט השני הצניעות ואהבת הארץ שאפיינו את חמשת הנופלים. כל אחד מהם, בדרכו שלו, הגשים ערכים ואידיאלים שקשה למצוא היום.

"מאז האירוע" סיפרה ורדה הרשקוביץ, חברת רמת מגשימים, "בכל ט' באב אנחנו עולים, כל בית רמת מגשימים מבוגרים וילדים, לאזכרה באנדרטה. עם השנים התפתח המושב וגדל ואל הילדים הצטרפו הנכדים שגדלים גם הם על סיפורם של החמישה. זו מבחינתי ההוכחה לצדקת דרכנו, זו ההנצחה האמיתית והטובה ביותר".