המרוויחה הגדולה של ועידת אנאפוליס - לפי שעה - היא סוריה. ממעמד של מדינה הנמצאת תחת חקירה בינלאומית וכמדינה הנחשדת בסיוע מסיבי לארגוני טרור בעיראק ובלבנון, היא הפכה לשותפה שוות-ערך שבלעדיה, כך היה נדמה, הוועידה לא היתה יכולה להצליח על-פי התסריט האמריקאי. ממדינה המשמשת כמחסן נשק לצפון-קוריאה (ואולי גם שימשה כך בזמנו של סדאם חוסיין ערב הפלישה האמריקאית ב-2003), סוריה הפכה למדינה המחוזרת על-ידי שחקנים אירופאים ושחקנים בעלי-עניין מהליגה הערבית.
 
מעצם העובדה שסוריה שלחה נציג בדרג של סגן-שר, המשמעות היא שסוריה אינה מוכנה לתת מאומה, אך היא רוצה להפיק את מירב התועלת מהקשר המחודש שלה עם ארה"ב. דהיינו, היא רוצה להגיע למשא-ומתן כלשהו בשאלת רמת-הגולן; היא רוצה לקבל הכרה בינלאומית בנוגע לאינטרסים שלה בלבנון; היא רוצה להמשיך את קשריה עם איראן - ברמה כזו או אחרת; והיא שואפת להשיג חסינות מלאה למשטר העלווי של משפחת אסד.
 
ההתנהלות המדינית הישראלית שוב התגלתה כבעייתית בעיקר בנוגע לסוריה. לאחר ההתקפה הישראלית על סוריה ב-6 בספטמבר 2007, סוריה איבדה את בטחונה העצמי שהתעצם מאוד לאור פרשנותה השגויה בנוגע לתוצאותיה של מלחמת לבנון השניה. הצמרת המדינית הישראלית חשה, כי הנושא הפלסטיני עדיין אינו בשל לפתרון מוסכם ופשרני שיניח את דעתה של ישראל במגוון רחב של נושאים חשובים. כפי שקרה בעבר (בריטואל קבוע), ישראל מקווה שהאפיק הסורי יניב תוצאות חיוביות יותר במטרה לחפות על הכישלון העתידי בעניין הפלסטיני, ובכך ממשלת ישראל תוכל להציג לציבור הישראלי דימוי של הצלחה מדינית למראית-עין.
 
כאן ראוי להדגיש, שהנושא הפלסטיני חשוב הרבה יותר למדינת-ישראל בהשוואה לנושא הסורי. אסור לדרג המדיני הישראלי להשאיר את הנושא הפלסטיני לא פתור, בשעה שסוריה מנהלת משא-ומתן מדיני כלשהו עם ישראל. אם כך יהיה, סוריה תוכל ליהנות מכל העולמות מבלי לוותר על עמדותיה הידועות. במצב כזה, ישראל תמלכד את עצמה למשך שנים רבות, בשעה שלסוריה נותרו אופציות רבות יותר: פעם היא תשחק על כל הקופה בנוגע להמשך המשא-ומתן המדיני עם ישראל בעניין רמת-הגולן, פעם היא תדגיש את העניין הלבנוני, פעם היא תדגיש את העניין הפלסטיני ופעם היא תאיים לחזק את קשריה עם איראן כשהעניינים לא יתנהלו לשביעות רצונה.
 
הישג אפשרי מעצם השתתפותה של סוריה בוועידה: מתח בין סוריה לאיראן שיגרום לאיראן לפקפק בנאמנותה של סוריה כלפיה. איראן וסוריה מתנהלות באופן חשדני כלפי סביבתן הקרובה, והן בדרך-כלל אינן נוטות לסמוך לחלוטין על בעלות בריתן המוצהרות. איראן תחשוש שסוריה רוקמת מזימות עם ארה"ב על חשבונה כהכנה לקראת התקפה צבאית אמריקאית על מתקניה הגרעיניים.
 
הסיכוי לניתוק הקשר בין סוריה לאיראן: הסיכוי לכך אינו גדול, שכן הקשרים בין סוריה לאיראן הם עמוקים ומתבססים על הבנה אסטרטגית ארוכת-טווח.
 
הישג אפשרי נוסף: פיוס בין סעודיה לסוריה, ופשרה בנוגע לשאלת בחירתו של מועמד מוסכם לכהונת נשיא לבנון.
 

מי ומה בועידת אנאפוליס?
מספר המדינות והגופים הבינלאומיים המשתתפים בוועידה, מהווה הצלחה בלתי רגילה לארה"ב. הנשיא בוש ושרת-החוץ שלו, יפיקו תועלת רבה מכך - בעיקר לאחר פרישתם - עם סיום כהונתם הרשמית בתחילת שנת 2009. למרות השתתפותה של סוריה בדרג נמוך, עדיין היא נתפסת כמדינה הניצבת כתף אל כתף עם איראן, עם החמאס ועם ארגון חיזבאללה, המהווים יחדיו איום על הסדר הסוני-אסלאמי במזרח-התיכון. מהבחינה הזו, הציר הרדיקלי נמצא כרגע בעמדת התגוננות לקראת הבאות, אך יש בכוחו לנטרל כל הישג חיובי שיושג בועידת אנאפוליס.
 
אלה המדינות המשתתפות בוועידה: ארה"ב, האמירויות הערביות, איטליה, בריטניה, גרמניה, הודו, אינדונזיה, אלג'יריה, ישראל, הרשות-הפלסטינית, בחריין, דרום-אפריקה, טוניסיה, ברזיל, יוון, ירדן, לבנון, מאוריטניה, מצרים, נורווגיה, מלזיה, יפאן, מרוקו, סודאן, סוריה, סלובניה, סין, סנגל, סעודיה, עומאן, ספרד, רוסיה, קנדה, עיראק, פולין, פקיסטאן, צרפת, קטר, שוודיה ותימן.
 
וכן, נציבות האיחוד האירופאי, מזכ"ל האו"ם, הבנק העולמי, קרן המטבע הבינלאומית ומזכ"ל הליגה הערבית.
 
היעד המוצהר של הוועידה: השגת הסכם קבע בין ישראל לפלסטינים בתוך שנה.
 
הסיכויים: קלושים.
 
היעד הסמוי: גיבושה של קואליציה בינלאומית נגד איראן בברכתן המלאה של המדינות הערביות.
 
הסיכויים: טובים.