בידיעות המתפרסמות בשבועות האחרונים בתקשורת, מדובר על אפשרות שתורכיה תתווך במו"מ בין ישראל לסוריה. האינטרס התורכי ברור - רצון לשדרג את מעמדם האזורי למעין מיני מעצמה. האם אכן הצדדים נתנו לה אור ירוק לתווך, או רק השיבו תשובה בלתי מחייבת בנימוס דיפלומטי? אני מקווה שהאפשרות השניה היא הנכונה. אני רואה תפקיד חשוב לתורכיה בסכסוך בין ישראל לסוריה, אך לא כמתווך, אלא כמודל לחיקוי. האופן בו ניהלה תורכיה במשך עשרות שנים את סכסוך הגבול שלה עם סוריה, ראוי להיות המודל אותו על ישראל לחקות.

לפני קרוב לשלוש שנים וחצי, התרחש במזרח התיכון אירוע היסטורי, שמשום מה לא חדר להכרה הציבורית הישראלית. הממשל הסורי הכיר, לראשונה, בכך שחבל אלכסנדרטה (אטאי) הינו שטח תורכי ריבוני, לאחר עשרות שנים, בהן דרשה סוריה במפגיע נסיגה תורכית משטחים אלו. במקביל, סוריה ממשיכה לעמוד בעקשנות על תביעתה לנסיגה ישראלית מן הגולן. איך ניתן להסביר את השניות בהתייחסות הסורית לשני חבלי ארץ אלה?

בשני המקרים מדובר בחבלי ארץ שבתקופות שונות היו שייכים לסוריה, היום הם בריבונות של שכנותיה, וסוריה רואה בהם שטח סורי ותובעת ריבונות עליהם. אם יש הבדל בין השניים, הרי דווקא תביעתם של הסורים על הגולן חלשה יותר מאשר על אלכסנדרטה. באלכסנדרטה, בניגוד לגולן, חיה אוכלוסיה ערבית - סורית גדולה. הגולן, בניגוד לאלכסנדרטה, היווה בסיס לתוקפנות סורית נגד שכנתה; תוקפנות שבעטיה הפסידה את הגולן.

ההבדל בין הגולן לאלכסנדרטה אינו  נעוץ בעמדה הסורית. בשני המקרים העמדה הסורית היתה זהה - דרישה חסרת פשרות ל"החזרת" השטח לריבונות סורית. בשני המקרים חינכה סוריה את אזרחיה וילדיה שמדובר בשטח כבוש. בשני המקרים, בכל המפות הסוריות הגולן ואלכסנדרטה צויינו כאזורים סוריים.

ההבדל המשמעותי הוא בין היחס של תורכיה לאדמתה, לריבונותה ולגבולותיה, לבין היחס של ישראל לריבונותה, לאדמתה ולגבולותיה. תורכיה, במשך עשרות שנים, לא היתה מוכנה לדון ולו על פשרה כלשהי באלכסנדרטה. היא מעולם לא הביעה נכונות לוותר על אלכסנדרטה תמורת שלום. היא מעולם לא נשאה ונתנה על נסיגה מאלכסנדרטה. גישתה היתה פשוטה וברורה - אלכסנדרטה שלנו. נקודה.

תורכיה גילתה במשך עשרות שנים נחישות בשמירה על יעדיה הלאומיים והאינטרסים האסטרטגיים שלה. מסתבר, שהעקשנות והסבלנות השתלמו. כאשר האינטרס הסורי חייב יחסי שלום ושכנות טובה עם תורכיה, הכירה סוריה במציאות ובניגוד לשבועותיה במשך עשרות שנים, היא ויתרה על אלכסנדרטה.

מן הראוי שישראל תאמץ את המודל התורכי ותכבד את ריבונותה על הגולן כפי שתורכיה כיבדה את ריבונותה על אלכסנדרטה. כמו התורכים, כך גם על ישראל לגלות נחישות וסבלנות. לא לדון על הגולן, לא לשאת ולתת על הגולן, לא להסכים ליצירת זיקה כלשהי בין הגולן לבין השלום עם סוריה. כמו תורכיה על ישראל לומר שהגולן שלנו. נקודה.

כמו לתורכיה, גם לישראל הנחישות תשתלם. ואם ביום מן הימים האינטרס הסורי יהיה לחתום על הסכם שלום עם ישראל, תאלץ סוריה להכיר במציאות ולקבל את ריבונותה של ישראל על הגולן. תורכיה חיכתה בסבלנות 66 שנים. יתכן שאנו נמתין פחות.

המחיר נקוב? הכל בראש שלנו. עלינו לשנות דיסקט ולהבהיר: אנו מוכנים לשלום עם סוריה, חרף הסתייגותנו ממשטרו של אסד, אולם על הסורים לדעת שמחיר השלום נקוב: עליהם לוותר על דרישתם לקבל מידינו את הגולן.

הבלוג של אורי הייטנר