תצפית קוניטרה

התמצאות במרחב

לפנינו - עיירת הרפאים קוניטרה; מצפוננו (שמאלה) - רכס החרמון; מדרומנו (ימינה) - רכס בשנית, הנמשך עד תל פארס שבאופק; בגבנו - הר אביטל.

מצפון לקוניטרה השוממה, נראים בתיה של העיר החדשה - מדינת-אל-בעת' - שנבנתה לאחר מלחמת יום הכיפורים ע"י המפלגה השלטת בסוריה, היא מפלגת הבעת', שבראשה עמד הנשיא חאפז אסד. בעיר גרים כ-30,000 אנשי צבא ומשפחותיהם.

קו הגבול במשמעות של ביטחון ומים

בהסכמי רודוס, שנחתמו בשנת 1949 וסיכמו את תוצאות מלחמת השחרור, עבר הגבול בין ישראל וסוריה פחות או יותר לאורך הירדן ועל חופה המזרחי של הכינרת. כל זה - להלכה, אך למעשה הפכה סוריה את האיזור כולו לקו עימות, שהמתח שרר בו בשנים שבהן שלטה סוריה בגולן.

בשנת 1967 שוחרר הגולן ביום וחצי של קרבות, שחתמו את מלחמת ששת הימים. מלחמה בלתי נמנעת זו היתה תוצאה של אותן 19 שנות סיוט מתמשך, שבהן גדל בצל "הרמה הסורית" דור ילדי המקלטים,  ודייגי טבריה הפכו למטרה קבועה מידי לילה, כשפרשו רשת בצפון מזרח הכינרת, למרגלות הגולן.

צה"ל נעצר על קו הגבול הטבעי, הוא קו התילים, המתמשך למולנו: בצפון - פסגות החרמון, "העיניים של המדינה"; המשכו של הגבול על פסגות תילי הצפון, שחלקם ניצפים משמאלנו (בולט בהם הר חרמונית, שניכר בצלעו הדרומית האדמדמה בשל הטוף והסקוריה הבונים אותו); אחרון בקבוצת תילים זו הוא הר אביטל, שעל צלעו המזרחית אנחנו נמצאים. מכאן ודרומה עובר הגבול על קו פסגות התילים של רכס בשנית שמימיננו.

קו רציף זה של תילי געש, המהווה חומת חייץ בינינו לבין סוריה, משמש גורם חיוני ראשון במעלה ביצירת הרתעה וכן התראה בעוד מועד על תזוזת כוחות סוריים. המושג "העיניים של המדינה" מתאים וישים גם לגבי קו התילים.

גם בהיבט מקורות המים של ישראל גדולה חשיבותו של רכס בשנית, מהיותו קו פרשת המים. קו זה חולש על הנחלים היורדים מן הגולן אל אגן ההיקוות של הכינרת. יחד עם מקורות הירדן מהווה אגן זה 1/3 ממקורות המים של ישראל. בהשוואה לאקויפר ההר ואקויפר החוף, זהו החלק הזמין והבטוח במקורות מימיה של ישראל.

מלחמת יום הכיפורים והסכם ההפרדה

ביום הכיפורים תשל"ד, 6 באוקטובר 1973, פתחו סוריה ומצרים במלחמה כוללת על מדינת ישראל.

בצהרי ה-6 באוקטובר 1973, היה קו הגבול בינינו ובין סוריה מוחזק בידי כוחות דלילים. שתי חטיבות שריון סדירות איישו את מרחב רמת הגולן: חטיבה 188 וחטיבה 7. לרשות שתי חטיבות אלה עמדו בסה"כ 177 טנקים. לסורים היו כ-1500 טנקים מזוודים, בנוסף ל-460 תותחים ומרגמות, מול 44 שלנו. יחסי הכוחות בינינו לבין 6 הדיביזיות שריכזה סוריה לצורך פלישה לגולן, היו קרוב ל-1:7 !

הסורים לחצו בשתי נקודות מרכזיות: בצפון הגולן, בעמק הבכא, בסמוך לתל חרמונית שמשמאלנו, ובמרכז הגולן מול חושניה, במקום שבו משתפל רכס התילים הרציף, ולמעשה נעלם.

לוחמי עמק הבכא הצליחו בקרב בלימה הירואי עקוב מדם לעצור את הפלישה הסורית. לאחר 4 ימי קרבות וביניהם 3 לילות ללא שינה עברו לתנופת תקיפה, תוך ניצול שבירת המערך הסורי. צה"ל חדר דרך הכפר חאן ארנבה שמולנו ונכנס עמוק לשטח סוריה, תוך כיבוש שלושת התילים שלפנינו: מצפון לדרום - תל שער, תל אל-מל ותל מסחרה (תל חרא, הדרומי, הגדול מכולם - לא נכבש). השטח שנכבש באותה תנופה קיבל את הכינוי "המובלעת", וגודלו מקביל ל-60% משטחה של רמת הגולן.

בגיזרת מרכז הגולן, לעומת זאת, הצליחו הסורים לחדור לשטחנו. בצומת בשן (חושניה) התפצל הצבא הסורי לשתי זרועות: אחת המשיכה קדימה מערבה, כבשה את מחנה חושניה, את מחנה נפח - מרכז העצבים הצבאי באיזור - והמשיכה לעבר בית המכס העליון וגשר בנות יעקב. הזרוע השניה ירדה מצומת חושניה דרומה, כבשה את מוצבי תל סאקי ותל ג'וחאדר, את רמת מגשימים, ושעטה דרומה ללא קרב לאיזור אליעד. עד היום קשה לתת הסברים לשאלה מה עצר את הסורים מלחצות את הירדן ולהשתלט על צפון הארץ.

למרות ניצחונה המדהים של ישראל במלחמה, שלכל הדעות נכפתה עליה, נאלצנו לעמוד מול לחצים פוליטיים כבדים, במיוחד מצד ארה"ב, לסגת אל מעבר לקו פרוץ המלחמה ביום הכיפורים. הדרישה לנסיגה כללה את התילים אביטל שבגבנו, בנטל שמאחוריו וחרמונית שמשמאלנו. מבלי לקרוא לילד הרע בשמו, אמורים היו הקיבוצים מרום גולן, שעל צלע הר בנטל, עין זיוון שעל מורדות הר אביטל, ואל-רום שלמרגלות החרמונית - להיעקר מן המפה.

תנועת מחאה אזרחית, שראשיתה כהפגנה בירושלים, ראתה במחווה הזו מחיר בלתי נסבל, שירחיק שלום ויעודד את הסורים למלחמה הבאה. תנועה זו העניקה כוח מוסרי לממשלת ישראל, שבראשה עמדה עדיין גולדה מאיר, בימיה האחרונים בתפקיד זה. כזכור, לקחה גולדה אחריות מיניסטריאלית על מחדל אי-גיוס כוחות המילואים לפני המלחמה, ופרשה מן הזירה הפוליטית. אך בטרם פרישה הפעילה גולדה את כל כובד משקלה לביטול גזירת הנסיגה - והצליחה.

בסופו של דבר חתמה ישראל על הסכם ההפרדה ב-31 במאי 1974, והסכימה לויתורים בשתי נקודות בגולן: בגיזרה הצפונית הפכה העיירה הנטושה קוניטרה לשטח סורי מפורז מכוחות, והגבול עובר בינינו ובין בתי העיירה הנטושים. עמק קוניטרה שלמרגלותנו, אותו הפכו תושבי הגולן לעמק פורח, נשאר בתחום ישראל. בגיזרת מרכז הגולן ויתרה ישראל על המשולש של צומת רפיד, והגבול נצמד לתל פארס ממזרחו.

מאז ועד היום, גבולנו עם סוריה בגולן הוא הגבול השקט והבטוח במדינת ישראל. מתברר, שסוריה הפיקה את הלקח ההכרחי ממלחמת יום הכיפורים: גם כשמלחמה כוללת נכפית עלינו בתנאים האופטימליים לאוייבינו, מסוגלת ישראל להתעשת ולהכות מכת מחץ בפולש. זאת גם בזכות הגבול הטבעי המעולה שבידינו, הנמתח מפסגת החרמון, דרך קו התילים והלאה דרומה אל קו המצוקים הבלתי-עבירים של הרוקאד והירמוך.

עמק קוניטרה כנכס חקלאי התיישבותי

עמק קוניטרה הפרוש למרגלותנו הוא התגשמות החלום של המהפך ממלחמה לשלום. בעמק זה מגדלים קיבוצי צפון הגולן את מטעי הנשירים המובחרים, המשווקים דרך בית האריזה המשותף "פירות גולן": תפוחים, דובדבנים, נקטרינות ואגסים בזנים שונים וייחודיים.

גידול נוסף שהפך בעמק זה ללהיט הייצוגי של הגולן במרחבי העולם, הוא הגפן. בכרמים, העושים שימוש בתנאי בית הגידול הייחודי של צפון הגולן, מגדלים זנים ייחודיים של גפן יין. בעונת הקיץ נבצרים כאן הכרמים בשעה המתאימה שבין חצות לאור, ותוך 20 דקות מגיע היבול ליקבי הגולן שבקצרין. בתהליך ייצור, שהוא המילה האחרונה בטכנולוגית היי-טק, הופך אוצר הטבע הגולני ליין איכותי ויוקרתי, המייצג את הארץ כמספר 1 בשוקי העולם.

חוות טורבינות הרוח

על פסגת הר בני רסן (תל ע'סניה) שעל רכס בשנית, במבט ימינה וקדימה, נצפית חוות הרוח, ובה 10 טורבינות לייצור חשמל מן הרוח. חווה זו מספקת חשמל (15,000 מגווט"ש), המשמש לצריכה ביתית של כ-15 אלף נפש. זהו שימוש באוצר טבע - הרוח החזקה שבגולן - בטכנולוגיה סופר-חדשנית, תוך התחשבות גדולה בשיקולי איכות סביבה: האויר נשאר נקי וצלול, וקו המתח הגבוה עובר כולו בבטן האדמה.

חוות הרוח החלה לפעול בשנת 1992. הטורבינות, פרושות במרחקים של כ-100 מ' בין אחת לשניה. גובה כל עמוד הוא 30 מ', ועליו מותקן רוטור בעל 3 להבי פיברגלס, שאורך כל להב הוא 18 מ'. משקלה הכולל של כל טורבינה הוא 70 טון, כאשר משקל היסוד, הנמצא כ-50 מ' מתחת לפני האדמה, הוא 700 טון.