התמצאות במרחב
רכס החרמון משמאל; שטח סוריה - מולנו; תילי צפון הגולן (אביטל-בנטל) - מימין; רכס בשנית, גבולנו עם סוריה, המצטייר על קו האופק ונמשך מחוץ לשדה הראייה שלנו - רחוק יותר ימינה, לכיוון דרום-מערב.
מיקום
פונים מזרחה על פי השילוט, כק"מ דרומית לצומת הכניסה לקיבוץ אלרום על כביש 98.
מלחמת יום הכיפורים בגולן
בפרוץ מלחמת יום הכיפורים, בצהרי ה-6 באוקטובר 1973, היה קו הגבול בינינו ובין סוריה מוחזק בידי כוחות דלילים ביותר. שתי חטיבות שריון סדירות איישו את מרחב רמת הגולן: חטיבה 188 וחטיבה 7. לרשות שתי חטיבות אלה עמדו בסה"כ 177 טנקים. יחסי הכוחות בינינו לבין 6 הדיביזיות שריכזה סוריה לצורך פלישה לגולן, היו קרוב ל-1:7 ! לסורים היו כ-1500 טנקים מזוודים, בנוסף ל-460 תותחים ומרגמות, מול 44 שלנו.
בשתי נקודות מרכזיות הפעילה סוריה לחץ לפריצה לתוך רמת הגולן: במרכז ובצפון. בגיזרת מרכז הגולן, מול חושניה, הצליחו הסורים לפלוש בקלות יחסית לתוך שטחנו, תוך ניצול השתפלותו - או כמעט היעלמותו - של רכס הגבול שמימיננו. הם התפצלו לשתי זרועות: אחת ירדה דרומה דרך רמת מגשימים עד אליעד, והשניה דרך ציר הנפט ונפח לעבר בית המכס העליון. הנקודה השניה שבה הפעילו הסורים לחץ קשה בניסיון לפלוש לשטחנו, היתה בגיזרה הצפונית, כאן בעמק הבכא שמתחתנו.
מהלך הקרב בעמק הבכא
כוחות דלים שלנו תפסו את הרמפות שסביבנו, החולשות על העמק. רוב הכוחות נמנו על גדוד 77 של חטיבה 7, בפיקודו של אביגדור קהלני. הגימטריה של המספר 77, כמו גם עוז רוחם של החיילים, העניקה לגדוד את כינויו - עז 77.
כוחות אלה תוגברו מדרום על ידי כוח מחטיבה 188, בפיקודו של סא"ל יוסי בן חנן. הכוח תפס את תל מחפי ורכס הבוסטר, התוחמים את עמק הבכא מדרום מימיננו.
למרות הנחיתות המיספרית העצומה מול הסורים, היה לנו יתרון טופוגרפי של העמדות שבמורדות הר חרמונית בגבנו ורכס הבוסטר שמימיננו. הסורים ניסו בהתמדה עיקשת לעלות לשטחנו דרך העמק הארוך והצר, שצורתו צורת משפך. מן הרמפות והעמדות הגבוהות יכולים היו הטנקיסטים שלנו לראות את הטנקים הסורים עם עלייתם מן העמק והגיעם לקו האש. בנחישות ובתעוזה בלתי רגילים יצרו צוותי הטנקים הספורים שלנו מצב, שבו כל טנק סורי שמתגלה - מטווח ומושמד מיידית.
מעבר לדיספרופורציה הקיצונית ביחסי הכוחות בשטח, היה על חיילינו להתמודד עם קושי אדיר נוסף: הם היו חייבים לשמור על עירנות בלתי פוסקת לאורך הקרב, שנמשך 4 ימים ו-3 לילות. הקרבות עצמם התנהלו אמנם בכל שעות האור, אבל גם בלילות נשקפה לכוחותינו סכנה גדולה, מצד חיילי חי"ר סוריים, ששוטטו בחסות החשכה בינות לטנקים שלנו, והפגיזו אותם בפצצות RPG (אר.פי.ג'י.) חודרות שיריון. כך נוצר מצב, שגם בלילות הקרב אסור היה לתת מנוחה לעפעפיים הכבדים.
מבחינת המאמץ הנפשי שלו נדרשו החיילים, הגיע הקרב לשיאו הדרמטי, כאשר נאלצו הכוחות לרדת מן הרמפות ולהתקפל אחורה, לצומת בראון שבגבנו, לצורך תידלוק ותיחמוש. מששבו הטנקים שלנו אל פתחי העמק, גילו שהטנקים הסורים ניצלו את היעדרותם, והספיקו לעלות אל קווי הגובה של הרמפות שלנו, כך שלא נשלטו עוד על ידי קני התותחים שלנו. במצב כזה וביתרון המיספרי הבולט של הסורים, חששו חיילינו מאד לשוב ולחצות את מרחק 50 המטרים שהפרידו בינם לבין העמדות, בניסיון לכבוש בחזרה את הרמפות מידי הסורים שציפו להם. רגעים דרמטיים אלה מתוארים בדרך מרגשת ואותנטית בספרו של קהלני "עוז 77".
כדי לשבור את הקיפאון שנוצר אצל חייליו, התייצב המג"ד חשוף בצריח שלו, וקרא לכל מפקדי הטנקים שלו ליישר איתו קו, תוך שהוא משמיע באוזניהם דברי עידוד וציונות דרך רשת הקשר. הוא נתן הוראה לנהג שלו להדהיר את טנק המג"ד קדימה אל הרמפות, וסחף בעקבותיו את המט"קים האחרים, שהתעשתו בעקבות דוגמת הגבורה האישית.
ניצול הצלחה: "המובלעת"
מנקודות השליטה על העמק סיכלו הטנקיסטים את הפלישה הסורית. כאשר ניכרו סימני שבירה בצבא הסורי קיבל הכוח שלנו, שכבר ספג אבידות כבדות, פקודה לנוע מזרחה, תוך ניצול הצלחה, לכיבוש חאן ארנבה שמשמאלנו, ומשם פנימה ודרומה לעומק שטחו של האוייב. תוך כ-10 ימים נכבש כל השטח שמולנו, שקיבל את הכינוי "המובלעת". שטח זה, שגדלו כ-60% משטחה של רמת הגולן, כלל גם את שלושת התילים שמולנו, שנכבשו במהלך זה: מצפון לדרום - תל שער, תל אל-מל ותל מסחרה. התל הגדול שלמולנו, תל חרא, לא נכבש.
משהגיעו כוחותינו עד מרחק של כ-40 ק"מ מפרברי דמשק, נחלצו מעצמות העולם - וברית המועצות של אז בראשן - להגן על בירת סוריה באמצעות הסכם הפסקת אש. ישראל נאותה להסכים לשביתת נשק.
במשך חצי השנה הבאה, מסוף אוקטובר 1973 ועד מאי 1974, ניהלו הסורים מלחמת התשה נגד צה"ל ותושבי הגולן, שמנו אז כ-800 נפש. משך כל אותה תקופה ישבו האזרחים במקלטים וספגו נזקים כבדים ואבידות של חברים. התשה זו נועדה להלחיץ את ישראל לנסיגה מערבה, אל מעבר לקווי הפתיחה של מלחמת יום הכיפורים, שהם קווי הסיום של מלחמת ששת הימים מיוני 1967.
בתיווכו של ד"ר הנרי קיסינג'ר, מזכיר המדינה האמריקאי דאז, נחתם ב-31 במאי 1974 הסכם ההפרדה בין ישראל וסוריה. על פי ההסכם נסוגה ישראל מכל "המובלעת" וכן משטח העיירה קוניטרה, ומאיזור צומת רפיד, שליד תל פארס בדרום הגולן. באיזורים אלו ולאורך הקו הסגול נמצאים כוחות האו"ם, כמפקחים על סידורי הסכם ההפרדה בין שתי המדינות.
"אחי גיבורי התהילה"
עם תום הקרבות קראו הלוחמים לעמק שמתחתנו בשם התנ"כי "עמק הבכא", על שם הדם, היזע והדמעות שרוותה אדמתו בקרב זה, שהיה מן הקשים והעקובים מדם בתולדות ישראל. לוח הזיכרון "אחי גיבורי התהילה" שבאתר, נותן ביטוי ספונטני לתחושותיהם של הלוחמים ששרדו מן הקרב.
הטנק הניצב בלב האתר הוא טנק סורי שהגיע עד נקודה זו, נפגע והושאר כמות שהוא, כזיכרון לקרב הדמים. סביבו נטעו הלוחמים עץ אורן כנגד כל חבר שנפל מן הגדוד. בשיטת ה"אחרי" הנהוגה בצה"ל מימים ימימה, בולט מיספרם של המפקדים, שהסתערו קדימה בראש חייליהם.
"אתם הצלתם את עם ישראל"
מפחיד לחשוב מה היה קורה אילו הצליחו הסורים, חלילה, לממש את פלישתם ולשבור את קו ההגנה של העמדות והרמפות. מקיבוץ אל-רום שבגבנו המרחק האוירי הוא 15 ק"מ בלבד עד קיבוץ גונן שבעמק החולה. לו נפרץ חלילה קו הירדן, היה זה איום של ממש על עצם קיומה של מדינת ישראל.
צבאות מצרים וסוריה, שתקפו את ישראל ביום השבתון הקדוש לנו, סיכמו ביניהן את חלוקת העבודה בסיסמה השחצנית - "להתראות בתל-אביב". יש להודות שמכיוון זה, של גיזרת הצפון, בהעדר עומק של 300 ק"מ כמו בגיזרת סיני, נראה היה האיום מוחשי ביותר. הסורים היו קרובים ביותר אל גשרי הירדן.
את קרב עמק הבכא סיכם במילים קצרות, כדרכו, מי שהיה אז אלוף פיקוד הצפון, רפאל איתן (רפול), למי ששרדו מקרב-אימים זה: "אתם הצלתם את עם ישראל".
קו הגבול
השאלה הראשונה העולה בכל קבוצה היא היכן עובר הגבול, והיא מתייחסת בדרך כלל לאיזור המסויים שמולנו.
בקוים כלליים - העמק, על העמדות והמוצבים שסביבו, כולל המוצב שלפנינו - בידי ישראל. הבתים והיישובים שלפנינו - כולם בידי סוריה. במבט מחודד אפשר להבחין בחלקים ממערכת הגבול, בעיקר בקו הכהה של התעלה האנטי-טנקית או בדרך הטשטוש הבהירה.
חשוב להדגיש את חיוניותו של קו הגבול בינינו ובין סוריה, שכמעט לא השתנה מאז מלחמת ששת הימים. זהו הקו ששומר על השקט מאז מלחמת יום הכיפורים.
רכס החרמון בולט משמאלנו. 7% משטחו בידי ישראל, ומכאן רואים בבירור את המוצב הישראלי, בגובה 2,224 מ' מעל פני הים. מהחרמון עובר הגבול על פסגות התילים הגבוהים של צפון הגולן, שגובהם כ-1200 מ' מעל פני הים. מצפון לדרום - הר רם, הר כרמים, הר ורדה, שנסתרים מאיתנו ע"י הר חרמונית, הצמוד לעמק, בגבנו. מכאן נמשך הגבול אל פסגות הרכס הרציף - רכס בשנית - התוחם את שדה הראייה שלנו מימין.
מתל פארס ודרומה, נשען הגבול על מכשול אחר - המצוקים הבלתי עבירים לשריון של נהרות הרוקאד והירמוך.
חוות הרוח
על רכס בשנית בולטת אפילו מכאן חוות הטורבינות, והיא מושכת תמיד את תשומת הלב של המטיילים. חווה זו של 10 טורבינות עושה שימוש ברוח של הגולן, המגיעה על הרכס לעוצמות גבוהות, ומתרגמת אוצר טבע זה לחשמל. כמו מפעל המאגרים, זהו רעיון של הפיכת הטבע לתעשיית היי-טק סופר-מודרנית, תוך התחשבות מירבית בשיקולי איכות הסביבה: החווה משאירה אחריה אויר נקי, ואפילו קו המתח הגבוה היורד ממנה לרשת החשמל הארצית - קבור באדמה.
החשמל המופק מסוגל לספק את כל התצרוכת הביתית של כ-15 אלף איש, והוא נמכר לחברת חשמל.
אילמלא התנגדותו של חיל האוויר (הטוען שהטורבינות "מבלבלות" את מערכות המכ"ם שלו בנקודות גבול רגישות), היה עמק הבכא שמתחתנו הופך לחווה של 120 טורבינות כאלה לייצור חשמל מן הרוח. |
ארץ הגולן
