Loading
 
 
חפשו אותנו גם בפייסבוק
דף הבית > לובי תיירותמטיילים > מצפים בגולן

מצפה השלום

שם המצפה

השם "מצפה השלום" בא לבטא את תפיסתם של מקימיו, חברי קיבוץ כפר-חרוב, כי המצב המתקיים כאן מאז שחרור הגולן ב-67 הוא המצב האמיתי של שלום בר קיימא. לא היה כאן שלום כשמקום יפהפה זה היה חלק מקו המוצבים הסורים, שירו על יישובי העמק במשך 19 שנים. את מצב השלום הזה אנחנו מבקשים לשמר.

 

מיקום

פונים מערבה ע"פ השילוט, כ-2 ק"מ דרומית לכפר חרוב, על כביש 98.

 

יחידות הנוף הגדולות

האלמנט הבולט ביותר בנוף הוא, כמובן, הכינרת. מעל לכינרת במבט שמאלה וקדימה מתרומם הגליל התחתון, ומעליו בולטת כיפתו הסימטרית של התבור. בשיפולי הגליל התחתון, מולנו ומעט ימינה - מצוקי הארבל. לפנים וימינה מתנשא הגליל העליון, ומעליו הר מירון, הגבוה בהרי ארץ ישראל המערבית: 1,208 מ'. מכאן נראית כיפה אחת בלבד של המירון. הלאה ימינה נראים במלוכד הר רמים - רכס הרי נפתלי, המתווה את אצבע הגליל הארוכה והצרה, ובגב הרכס - הרי הלבנון.

 

בין כל אלה לבינינו אפשר "לנחש" את הבקע הסורי-אפריקאי, החוצה את ישראל כצלקת לכל אורכה. חלקים ממנו נראים מכאן יפה: קצה עמק החולה ועמק הירדן הנכנס אל הכינרת, וכן עמק כנרות, שבו זורם הירדן בצאתו מן הכינרת. במבט ימינה וצפונה נראה מכאן ביום בהיר את רכס החרמון, וממנו ימינה, אם נסתובב, יתכן שנראה את רכס הגבול בינינו ובין סוריה: רכס תילי בשנית.

 

לחוף הכינרת המערבי נראית טבריה, ולחופה המזרחי - קיבוץ עין גב (מתחתנו).

 

קו המצוק

הגולן מתנשא מעל הבקע הסורי-אפריקאי בקו של מצוקים, שעל ראשם אנחנו ניצבים כאן. באיזור זה של דרום הגולן, הפרש הגבהים בין הרמה ובין הכינרת מגיע לכחצי ק"מ. הפרש זה כמעט מוכפל בקצהו הצפוני של הגולן, ואם נוסיף להפרש זה את גובהם של תילי צפון הגולן, נבין את השליטה המוחלטת מפסגות הגולן על יחידות השטח שמתחתיו. שליטה מוחלטת זו נוצלה לרעה בימי אחיזת הסורים ברמת הגולן. בין השנים 67-49 חיו התושבים שבעמק בצילה המאיים של הרמה, שכונתה אז "הרמה הסורית".

 

דור שלם שגדל בשנים אלה זכה לכינוי "דור ילדי המקלטים", משום שבילה לילות רבים מתחת לפני הקרקע. בלילות היו גם דייגי טבריה מטרה לטרף קל, במיוחד כשפרשו רשת בחופי הבטיחה, היא בקעת בית צידה, בצפון מזרח הכינרת. הם היו נתונים לחסדיהם המפוקפקים של החיילים במוצבים הסורים, שנבנו כאן בדיוק על מנת "לעשות את המוות" ליישובים בעמק החולה ועל שפת הכינרת.

 

מיצפה לשלום יושב על חורבותיו של קו מוצבים כזה. כפר חרוב, הצמוד למיצפה מצפונו, ממוקם על חורבות מוצבי כפר חרב, ששימר בשמו הסורי את שם היישוב היהודי חרובא, מימות המשנה והתלמוד.

 

הכינרת

מתחתנו נפרש אגם המים המתוקים של ישראל. אגן ההיקוות של הכינרת מהווה 1/3 ממקורות המים של ישראל. בחלקם יורדים מים אלה דרך נהרות הגולן ונחליו, ובחלקם הם זורמים למרגלות החרמון. הגולן שולט על 2 ממקורות הירדן: הבניאס והדן, ואילו השלישי, החצבאני, נשלט מן החרמון.

 

כשסוריה שלטה בגולן היה הביטחון בצפון הארץ מעורער ומאויים. אולם היבט קיומי נוסף עורר פה מתחים ביטחוניים יומיומיים, והוא נושא המים. באיזור עני במים כמו זה שלנו, יכול כל איום על מקורות מימיה הדלים של המדינה להפוך עילה להסלמה במצב הביטחון. ואמנם, הקרב על המים החריף בשנות ה-60. ישראל הצעירה ביקשה להקים את מוביל המים הארצי, מאפיק הירדן בואכה הנגב. המוביל אמור היה להתחיל מאיזור גשר בנות יעקב (בערך מן המקום שבו מושך היום קיבוץ כפר הנשיא מים מן הירדן למפעל ההידרואלקטרי שלו). משם יכולים היו המים לזרום בתעלה פתוחה, בכוח הכבידה (גרביטציה), עד לאחרון הבתים בנגב.

 

סוריה, שהיא השכן העויין והלאומני בטבעת המדינות המקיפה את ישראל, לא היתה יכולה לשאת רעיון כזה. היא "ירדה רצח", כפשוטו, על הפועלים, על הציוד הכבד ועל המפעל כולו.

 

מאחר שפרוייקט המוביל אמר, בעצם, כן-או-לא התיישבות בנגב, נאלצה ישראל למצוא חלופה לנקודת המוצא של המפעל. כך נבחר אתר ספיר, ליד טבחה, בפינה הצפון-מערבית של הכינרת, הנסתרת מעיני הסורים.

 

ההפסד מבחינת ישראל, היה כפול:

א. 300 מ' גובה אבדו למפעל, מפלוס 70 למינוס 210. מעתה, כל טיפת מים הנשאבת מן הכינרת למוביל הארצי, נזרקת תחילה באמצעות טורבינה לגובה 300 מ', על מנת לאפשר שיפוע מתון לאורך מסלול התעלה. זהו ייקור גדול בעלויות התפעול השוטף של המוביל.

 

ב. איכות המים ירדה, מכיוון שבכינרת המים עומדים, ומתווספים אליהם מי מעיינות מלוחים שבתחתית האגם.

 

בשנת 1964 הושלם מפעל מוביל המים הארצי. משראו הסורים כי כך, הגיבו ב"מפעל מים" משלהם. בהשראת ארגוני הטרור ובעצה אחת עם מדינות האיזור, החלה סוריה בהשקעת הון עתק להקמת פרוייקט תעלת ההטייה. מפעל זה אמור היה לתעל את מקורות הירדן ואת נהרות הגולן אל "מוביל" חדש, שייקח את המים, דרך תעלות הע'ור והזור הירדניות, אל ים המלח. תוואי תעלת ההטייה הלך ונמתח בגולן, לאורך אותם קטעים שהיו רחוקים מטווח התותחים של צה"ל הקטן של אז. ישראל ראתה בתוכנית שטנית זו גזירת ייבוש, שאיימה על עצם קיומה, והורתה לצה"ל לשבש את התוכנית בכל מקום שידו משגת. ככל שקרם הפרוייקט עור וגידים, כן הלכה מלחמת ששת הימים והסתמנה ככתובת על הקיר: מלחמה בלתי נמנעת.

 

רכס הגבול כקו פרשת המים

צפונית מזרחית לנו נמשך הרכס הרציף של תילי הגעש. זהו רכס בשנית (חזיקה), המהווה חלק חשוב בגבול הטבעי בינינו ובין סוריה. רכס זה, הנצפה מכאן בדרך כלל בקלות, איננו רק חומת מגן ביטחונית על הגולן והגליל. זהו גם קו פרשת המים האיזורי, ומי שיושב על פסגותיו, חולש בעצם על ה"שיבר" של מדינת ישראל. הנהרות הגדולים של מרכז הגולן - משושים, זויתן, יהודיה ודליות - כולם מושכים את מימיהם ממורדות התילים של רכס הגבול ומאגן ההיקוות שלמרגלותיו.

 

בקעת בית צידה

נהרות (נחלי איתן) עתירי מים אלה הם היוצרים בצאתם מן הרמה, בסמוך לשפכם אל הכנרת, את בקעת בית צידה, היא בקעת הבטיחה הפורייה שלמרגלותינו, בצפון מזרח הכינרת. הנהרות גורפים איתם שפע של סחף, בקופצם במורד התלול והקניוני של מצוקי הגולן. אך בצאתם אל חופי הכינרת הם מאבדים בבת אחת הרבה מאנרגיית הזרימה שלהם, והם מרבידים באפיקיהם את הטעונת הרבה, שהיא קרקע פורייה ביותר. כך נוצרים הזאכי והמג'רסה, שהם התכנסות מימיהם של הנחלים שהזכרנו, סמוך לשפכם. בזאכי ובמג'רסה שפע של לגונות ודלתות, הנוצרות כשהמים עוקפים את הסחף שהביאו באפיקיהם.

 

מתיישבי הגולן מחלקים ביניהם כל משבצת קרקע בבקעת הבטיחה, שהיא בית גידול אופטימלי למטעים סובטרופיים: תמר, מנגו, ליצ'י, אבוקדו, בננות ועוד. גידולים אלה זקוקים לשפע של מים וחום רב, כפי שמגדירים חז"ל את עץ התמר: "התמר - רגליו במים וראשו באש". זוהי דרך נהדרת לאפיין את בית הגידול הייחודי שמציעה בקעת הבטיחה.

 

בהמשך, עם כניסתם אל הכינרת, יוצרים נחלים אלה מניפת סחף גם בתוך המים. מניפה "משולשת" חומה זו מצטיירת בתוך חופי הכינרת בימים של שטפונות בנחלים. מניפות אלה סוחפות אליהן גם דגה רבה המעדיפה מים מתוקים, היורדים בנחלי הגולן בשפע. זוהי הסיבה שדייגי טבריה "חותכים" במסלולם הלילי את הכינרת באלכסון, ובאים לפרוש רשת לחופי הבטיחה, למרגלות הגולן השליו של ימינו.

 

ההתיישבות בגולן

על שפת המצוק נראים מכאן חדרי האוכל של הקיבוצים כפר חרוב מימיננו, ומבוא חמה משמאלנו.

 

דרום הגולן הוא האיזור המיושב ביותר בגולן. זאת, מכיוון שהוא איזור נוח ביותר להתיישבות חקלאית, ואכן, זהו אופיים של מרבית היישובים בו.

 

בדרום הגולן שטחים מישוריים נרחבים ופוריים, המתאימים במיוחד לגידולי שלחין (פלחה). גם מזג האוויר נוח באופן יחסי לחלקים אחרים בגולן, שבהם שורר קור עז בחורף, והשלג יורד במשך ימים אחדים בכל שנה.

 

מיגוון צורות ההתיישבות בגולן כולל מושבים רבים, מהם מושבי עובדים ומהם שיתופיים, קיבוצים, כפר תעשייתי, מרכזים קהילתיים איזוריים, מושבה אחת (קדמת צבי) ועיר אחת - קצרין, בירת הגולן. סך כל מתיישבי הגולן מגיע כיום ל-18,000 נפש.

 

בני יהודה הישנה

במצוק שמתחתנו, כ-4 ק"מ צפונה לכאן, ישבה במשך למעלה מ-30 שנה מושבה עברית מתקופת המושבות הראשונות בארץ ישראל. זוהי המושבה בני יהודה, שנוסדה בידי בני צפת, יוצאי היישוב הישן, שביקשו להתיישב בעבר הירדן המזרחי. ניסיון נפל של המושבה קם ברמת'ניה שבמרכז הגולן (ליד קשת של ימינו), והחזיק מעמד כשנה, תחת השם התנ"כי "גולן בבשן". מקץ שנה-שנתיים של התארגנות מחדש בצפת, תוך ניסיון לגייס עזרה, חזרו המתיישבים לגולן, לנקודה שמתחתנו. בפרעות תר"פ,21-1920, נטבחו אחרוני המתיישבים, להוציא ילד קטן, אותו הצילו שכניו הבדואים ומילטו אותו אל מעבר לכינרת.

 

המושבה בני יהודה היתה חלק ממארג התיישבותי אדיר, של כ-9 מושבות שהיו קיימות כ-20 ק"מ מזרחה לכאן, באדמות החורן. מושבות אלה יושבו על שטח של כ-100 אלף דונם אדמה שרכש עבורן הברון אדמונד דה-רוטשילד. זו היתה רכישת הקרקעות הגדולה ביותר של הברון בארץ ישראל. עד היום חיים בארץ ובעולם יהודים, המחזיקים בקושאן על הבית שלהם בחורן, איזור שנתפס בעיני הקונגרס הציוני כחלק בלתי נפרד מן הבית הלאומי.

 

עם חיסול השלטון הטורקי ועליית המנדט הצרפתי באיזור, עברו האדמות לשמירה, לטיפול ולעיבוד בידי חברת פיק"א. זלמן כהן, יהודי אחד בודד, נשאר על האדמה בחווה המרכזית לעבדה ולשמרה במשך שנים ארוכות. בסופו של דבר, עלה הכורת על מפעל ציוני משגשג זה, באדמות הגולן והחורן, כשקיבלה סוריה את עצמאותה בשנת 1946.

שתף בפייסבוק
שתף בטוויטר
גירסה להדפסה
שלח לחבר
 
© עמותת יישובי הגולן 2014
  |   צור קשר   |   בטיחות   |   חדשות   |   אירועים   |  
קונסיסט בניית אתרים ומערכות מידע