מיצפה גדות

מיקום

לבאים מצומת מחניים, נוסעים מזרחה על כביש 91. כ-5 ק"מ אחרי גשר בנות יעקב פונים צפונה על פי השילוט.

מיצפה גדות צילום: holidayinisrael.com

יחידות הנוף

משמאל לימין (מדרום לצפון) אנחנו רואים את שולי הגליל התחתון, מולנו - את התרוממות הגליל העליון. בגבו נראית כתף אחת של הר מירון, על קו רקיע. המירון הוא הגבוה בהרי ארץ ישראל המערבית: 1,208 מ'. זהו חלק מגוש מרום הגליל, המסתתר כאן מאחורי רכס הר כנען (האנטנות שמולנו).

ראש פינה וחצור, הצמודות זו לזו, מסמנות את מדרונותיו המזרחיים של הגליל העליון. הלאה ימינה נראה רכס הר רמים (הרי נפתלי), המתווה את אצבע הגליל הארוכה והצרה. בשיפוליה הרחוקים - קרית שמונה וכתם המחצבות של כפר גלעדי.

מעל רכס הר רמים - הרי הלבנון. מולנו וימינה ניכר ההר הטרפזי החום, מארון א-ראס, הנמצא כבר בשטח לבנון.

בינינו ובין יחידות אלה רובץ הבקע הסורי אפריקאי. בקטע זה שלו - מימיננו - עמק החולה, ושמאלה - חלק מהירדן ההררי, המתחיל מגשר בנות יעקב שמתחתנו, ודרומה עד הכינרת. מאגר המים הגדול שמעל לירדן בקטע זה, הוא חלק מן המפעל ההידרואלקטרי של קיבוץ כפר הנשיא.

מהנקודות הגבוהות במיצפה, אם נביט חזק ימינה, נראה את רכס החרמון.

שם המיצפה

שמו של המוצב הסורי היה "מורתפע", שפירושו רם ונישא. התנשאות זו עלתה לגדות ושכנותיה במחיר דמים כבד. השם העברי מיצפה גדות מצדיע לישיבתם האמיצה של חברי קיבוץ גדות בשנים שבין 67-49, שהיו כמעט שני עשורים של סיוט מתמשך. אמנם כל יישובי עמק החולה סבלו מהתקפות סוריות נמשכות, אולם גדות עצמה הפכה לסמל בעניין הזה. השיר שחובר בתום מלחמת ששת הימים, שמילותיו אומרות "ילדה בגדות יצאה ממקלט, ואין בתים עוד במשק", הוא שיר שתיאר את המציאות דאז.

פעמיים כמעט נמחקה גדות מעל פני האדמה. הראשונה – ב-7 באפריל 67, כשנחתו בחצר המשק יותר מ-300 פגזים תוך 40 דקות. השניה - חודשיים אחר-כך, בפרוץ במלחמת ששת הימים, כשהחברים היו עסוקים בשיקום ההריסות של ההפגזה הקודמת. ההפגזה הסורית הכבדה שוב הרסה את הקיבוץ כולו.

גדות עצמה נראית מכאן בקושי, מכיוון שהיא למדה לחיות בהסוואה, מחשש עיני הסורים. הכתם הירוק שלפנינו, שממנו מבצבצים גגות המבנים המשקיים - הוא גדות, שטובלת עדיין בצמחייה עבותה, ושבזמנו הקיפה את עצמה בחומות מגן וסוללות עפר, מחמת העויינות הסורית הבלתי פוסקת.

"דור ילדי המקלטים" גדל גם ביישובים הסמוכים לגדות. שמות היישובים מעידים על רצונם הנחוש של המתיישבים של אז להשאר כאן כחומת מגן למדינה הצעירה מפני גבולה העויין. קיבוץ גדות נקרא בעבר "הגוברים", לצידו המושבה "משמר הירדן", שאליה פלשו הסורים והחריבוה, והיא נבנתה במיקום חדש - מערבה יותר - רק לאחר מלחמת השחרור. גם השמות "גונן", "אשמורה" ו"נוטרה" (האחזויות נח"ל באותה תקופה) מבטאים אותו רעיון של היאחזות ושמירה על גבול קשה זה.

"מכאן אתם נראים..."

מציאות קשה ומתמשכת זו היא שהביאה בפועל לשחרור הגולן. משלחת מיישובי העמק הגיעה בתוך מלחמת ששת הימים ל"בור" בתל אביב, ותבעה מראש הממשלה דאז, לוי אשכול, ומחברי המטכ"ל לעלות לרמת הגולן. באותו לילה נתקבלה ההוראה לעלות על הרמה, ובמשך יום וחצי האחרונים של המלחמה שוחרר הגולן.

החיילים שהגיעו לכאן נדהמו לראות איך חיו המתיישבים 19 שנה בצל הרמה הסורית. מפקד הכוח, עמנואל (מנו) שקד שיגר מכאן למקלט בגדות ידיעה בזו הלשון: "מכאן אתם נראים גדולים שבעתיים". אמירה זו חקוקה באבן הבזלת בפסגת תל זה.

אנדרטת חטיבת הגולן

שחרור הגולן עלה בקרבות קשים, בעיקר בצפון הגולן, במוצבי הבניאס, תל פאח'ר ותל עזזיאת. באיזור זה, בשבת ה-10 ביוני 67, כבר מצאו חיילינו על פי רוב מוצבים ריקים, אחר שהקצונה הסורית מיהרה לעלות על הג'יפים ולברוח מזרחה, ובעקבותיה החיילים הזוטרים.

במבט לאחור, ניתן לומר, שהרגע האמיץ והקשה במלחמה בגיזרה זו, היה קבלת ההחלטה לעשות את מה שנראה כמשימה בלתי אפשרית: להתחיל להעפיל במצוק, כשלכל אורכו מחופרים הסורים בבונקרים של בטון מזויין, שנבנו על פי דוקטרינה סובייטית. החיילים הסורים, רואים ואינם נראים, צולפים ומוגנים.

יש לזכור, שלפני הטנקים נסעו, חשופים בבולדוזר, כלים אזרחיים כבדים, שפרצו דרך לטנקים הבאים בעקבותיהם מבעד לשדות המוקשים.

את האומץ והתעוזה האלה באה להנציח אנדרטת חטיבת הגולן, שבפתח תל זה. משולש הבטון החשוף, משולש ישר-זווית, שמתרומם בתלילות מכיוון העמק לכיוון הרמה, אומר הכל בלא מילים. זו היתה המשימה. היא היתה אולי בלתי אפשרית, אך פחות אפשרי ממנה היה להמשיך לשבת במקלטים בצל הרמה הסורית ולקיים שגרת חיים, מבלי להעלות על הדעת אפשרות של התקפלות ופינוי יישובים.

לימים הנציחה החטיבה באנדרטה זו את כל נופליה בכל מלחמות ישראל.

הבונקר הסורי

מן הנקודה שבה אתה נמצא, נראה הבונקר הסורי במבט קדימה מערבה, בקצה השביל היורד בצל האקליפטוסים. העמידה בתוכו היא חוויה מרטיטה. כדאי לרדת עד הבונקר, לתצפית מרגשת מתחת לאקליפטוסים שליד המוצב.

ייבוש ביצות החולה

בסוף שנות ה-50 עסקה ישראל בפרוייקט של ייבוש אגם החולה. האגם, שהשתרע בבקעת הירדן מצפון לנו, נוצר בעקבות מחסום בזלתי, שגלש מן הגולן בעבר הקדום בזרמי לבה רותחת, והתקרש וחסם את אפיקו הטבעי של הירדן.

היום יש בישראל תפיסה אקולוגית שונה גם לגבי ייבוש החולה, אך בשעתו היתה זו משימה ציונית חשובה ליצירת שטחים להתיישבות חקלאית ולהבראת האיזור הביצתי.

שתי תעלות מקבילות נחפרו לאורך ימת החולה, מצפון לדרום. שתי התעלות מתחברות במקום שבו פוצץ המחסום הבזלתי, ומכאן ואילך זורם הירדן באפיקו המקורי. על שם פקק הבזלת ניצב בנקודה זו היום גשר הפקק. הקטע המאוחד של התעלות נראה מכאן, מתחתנו, במבט ימינה.

פעילות זו לא נראתה בעיני הסורים, שכפרו בעצם קיומה של מדינת ישראל. הם הפגיזו את המפעל, את הכלים ואת הפועלים, אך הייבוש התבצע למרות הכל.

מפעל תעלת ההטייה

כשסוריה שלטה בגולן היה הביטחון בצפון הארץ מעורער ומאויים. אולם היבט קיומי נוסף עורר פה מתחים ביטחוניים יומיומיים, והוא נושא המים. באיזור עני במים כמו זה שלנו, יכול כל איום על מקורות מימיה הדלים של המדינה להפוך עילה להסלמה במצב הביטחוני. ואמנם, הקרב על המים החריף בשנות ה-60. ישראל הצעירה ביקשה להקים את מוביל המים הארצי, מאפיק הירדן בואכה הנגב. המוביל אמור היה להתחיל מאיזור גשר בנות יעקב (מן המקום שבו מושך היום קיבוץ כפר הנשיא מים מן הירדן למפעל ההידרואלקטרי שלו). משם יכולים היו המים לזרום בתעלה פתוחה, בכוח הכבידה (גרביטציה), עד לאחרון הבתים בנגב.

סוריה, שהיא השכן העויין והלאומני בטבעת המדינות המקיפה את ישראל, לא היתה יכולה לשאת רעיון כזה. היא "ירדה רצח", כפשוטו, על הפועלים, על הציוד הכבד ועל המפעל כולו.

מאחר שפרוייקט המוביל אמר, בעצם, כן-או-לא התיישבות בנגב, נאלצה ישראל למצוא נקודה נסתרת מעין הסורים. כך נבחר אתר ספיר, ליד טבחה, בפינה הצפון-מערבית של הכינרת.

ההפסד מבחינת ישראל, היה כפול:

א. 300 מ' גובה אבדו למפעל, מפלוס 70 למינוס 200. מעתה, כל טיפת מים הנשאבת מן הכינרת למוביל הארצי, נזרקת תחילה באמצעות טורבינה לגובה 300 מ', על מנת לאפשר שיפוע מתון לאורך מסלול התעלה. זהו ייקור גדול בעלויות התפעול השוטף של המוביל.

ב. איכות המים ירדה, מכיוון שבכינרת המים עומדים, ומתווספים אליהם מי מעיינות מלוחים שבתחתית האגם.

בשנת 1964 הושלם מפעל מוביל המים הארצי. משראו הסורים כי כך, הגיבו ב"מפעל מים" משלהם. בהשראת ארגוני הטרור ובעצה אחת עם מדינות האיזור, החלה סוריה בהשקעת הון עתק להקמת פרוייקט תעלת ההטייה. מפעל זה אמור היה לתעל את מקורות הירדן ואת נהרות הגולן אל "מוביל" חדש, שייקח את המים, דרך תעלות הע'ור והזור הירדניות, אל ים המלח. תוואי תעלת ההטייה הלך ונמתח בגולן, לאורך אותם קטעים שהיו רחוקים מטווח התותחים של צה"ל הקטן של אז. ישראל ראתה בתוכנית שטנית זו גזירת ייבוש, שאיימה על עצם קיומה, והורתה לצה"ל לשבש את התוכנית בכל מקום שידו משגת. ככל שקרם הפרוייקט עור וגידים, כן הלכה מלחמת ששת הימים והסתמנה ככתובת על הקיר: מלחמה בלתי נמנעת.