Loading
 
 
פסטיבל חורף של ציפורים 2014
דף הבית > לובי תיירותמטיילים > מצפים בגולן

מצפה אופיר

שם המצפה

מצפה אופיר, נושא את שמו וזכרו של הנער אופיר שעל ז"ל מגבעת יואב, המושב שבגבנו, הוקם על ידי ג'ימי שעל אביו של אופיר. אופיר נפטר בהיותו בן 16 שנים, 16 עצי הזית הנטועים בכניסה למצפה מציינים את מניין שנותיו. מרחבת המצפה יוצא מסלול הליכה לאורך המצוק, לעבר שרידי המושבה בני יהודה.

 

מיצפה אופיר

 

 מצפה אופיר

צילום: רינה נגילה

מיקום

עולים צומת כורסי, מזרחה על כביש 789, ליד אבן הק"מ התשיעית פונים מערבה על פי השילוט בדרך עפר נוחה לכל כלי הרכב.

 

יחידות הנוף הגדולות

האלמנט הבולט ביותר בנוף הוא, כמובן, הכינרת. הישר מולנו, מעבר לכינרת - מצוקי הר ארבל. מעל לכינרת במבט שמאלה וקדימה מתרומם הגליל התחתון, ומעליו בולטת כיפתו הסימטרית של התבור. לפנים וימינה מתנשא הגליל העליון, ומעליו הר מירון, הגבוה בהרי ארץ ישראל המערבית: 1208 מ' (מכאן נראית כתף אחת שלו, בימין הגוש ההררי). הלאה ימינה נראים במלוכד הר רמים - רכס הרי נפתלי, המתווה את אצבע הגליל הארוכה והצרה, ובגב הרכס - הרי הלבנון.

 

בין כל אלה לבינינו אפשר "לנחש" את השבר הסורי-אפריקאי, החוצה את ישראל כצלקת לכל אורכה. חלקים ממנו נראים מכאן יפה: קצהו הדרומי של עמק החולה ואפיק הירדן ההררי, הנכנס אל הכינרת, וכן עמק כנרות, שבו זורם הירדן בצאתו מן הכינרת. במבט ימינה וצפונה נראה מכאן ביום בהיר רכס החרמון, וממנו ימינה, אם נסתובב, סביר שנראה את רכס הגבול בינינו ובין סוריה: רכס תילי בשנית.

 

לחוף הכינרת המזרחי נראים, מצפון לדרום, קיבוץ עין גב (קצהו הצפוני), שרידי מוצב נוקייב, חוף חלוקים, חוף לבנון וחוף כורסי. מצומת סמך (כורסי), שנראה מתחתנו, עולה הכביש הראשי ליישובי דרום הגולן.

 

קו המצוק

הגולן מתנשא מעל הבקע הסורי-אפריקאי בקו של מצוקים, שעל ראשם אנחנו ניצבים כאן. באיזור זה של דרום הגולן, הפרש הגבהים בין הרמה ובין הכינרת מגיע לכחצי ק"מ. הפרש זה כמעט מוכפל בקצהו הצפוני של הגולן, ואם נוסיף להפרש זה את גובהם של תילי צפון הגולן, נבין את השליטה המוחלטת מפסגות הגולן על יחידות השטח שמתחת. שליטה מוחלטת זו נוצלה לרעה בימי אחיזת הסורים ברמת הגולן.

 

בין השנים 49-67 חיו התושבים שבעמק בצילה המאיים של הרמה, שכונתה אז "הרמה הסורית". דור שלם שגדל בשנים אלה זכה לכינוי "דור ילדי המקלטים", משום שבילה לילות רבים מתחת לפני הקרקע. בלילות היו גם דייגי טבריה ועין-גב מטרה לטרף קל, במיוחד כשפרשו רשת בחופי הבטיחה, היא בקעת בית צידה, בצפון מזרח הכינרת. הם היו נתונים לחסדיהם המפוקפקים של החיילים במוצבים הסורים, שנבנו כאן בדיוק על מנת "לעשות את המוות" ליישובים בעמק החולה ועל שפת הכינרת.

 

מיצפה אופיר יושב על חורבותיו של קו מוצבים כזה: מוצבי הכפר סקופיה (מלשון "משקוף", שכך הצטייר בעיני הסורים המעבר מן המצוק לרמה, כמין ראש דלת). בהמשך הדרך, שהוכשרה לאורך המצוק אל המיצפור הבא של מיצפה אופיר (מדרום), ניצב תותח סורי ישן שעבד פה בזמנו "שעות נוספות" בהטרדת החקלאים והדייגים שמתחתנו. מנקודת התותח אפשר לראות את הכינרת בשלימותה, על כל חופיה.

 

הכנרת

מתחתנו נפרש אגם המים המתוקים של ישראל. אגן ההיקוות של הכינרת מהווה 1/3 ממקורות המים של ישראל. בחלקם יורדים מים אלה דרך נהרות הגולן ונחליו, ובחלקם הם זורמים למרגלות החרמון. הגולן שולט על 2 ממקורות הירדן: הבניאס והדן, ואילו השלישי, החצבאני, נשלט מן החרמון.

 

כשסוריה שלטה בגולן היה הביטחון בצפון הארץ מעורער ומאויים. אולם היבט קיומי נוסף עורר פה מתחים ביטחוניים יומיומיים, והוא נושא המים. באיזור עני במים כמו זה שלנו, יכול כל איום על מקורות מימיה הדלים של המדינה להפוך עילה להסלמה במצב הביטחון. ואמנם, הקרב על המים החריף בשנות ה-60. ישראל הצעירה ביקשה להקים את מוביל המים הארצי, מאפיק הירדן בואכה הנגב. המוביל אמור היה להתחיל מאיזור גשר בנות יעקב (בערך מן המקום שבו מושך היום קיבוץ כפר הנשיא מים מן הירדן למפעל ההידרואלקטרי שלו). משם יכולים היו המים לזרום בתעלה פתוחה, בכוח הכבידה (גרביטציה), עד לאחרון הבתים בנגב.

 

סוריה, שהיא השכן העויין והלאומני בטבעת המדינות המקיפה את ישראל, לא היתה יכולה לשאת רעיון כזה. היא "ירדה רצח", כפשוטו, על הפועלים, על הציוד הכבד ועל המפעל כולו.

 

מאחר שפרוייקט המוביל אמר, בעצם, כן-או-לא התיישבות בנגב, נאלצה ישראל למצוא חלופה לנקודת המוצא של המפעל. כך נבחר אתר ספיר, ליד טבחה, בפינה הצפון-מערבית של הכינרת, הנסתרת מעיני הסורים.

 

ההפסד מבחינת ישראל, היה כפול:

א. 300 מ' גובה אבדו למפעל, מפלוס 70 למינוס 210. מעתה, כל טיפת מים הנשאבת מן הכינרת למוביל הארצי, נזרקת תחילה באמצעות טורבינה לגובה 300 מ', על מנת לאפשר שיפוע מתון לאורך מסלול התעלה. זהו ייקור גדול בעלויות התפעול השוטף של המוביל.

 

ב.  איכות המים ירדה, מכיוון שבכינרת המים עומדים, ומתווספים אליהם מי מעיינות מלוחים מתחתית האגם.

 

בשנת 1964 הושלם מפעל מוביל המים הארצי. משראו הסורים כי כך, הגיבו ב"מפעל מים" משלהם. בהשראת ארגוני הטרור ובעצה אחת עם מדינות האיזור, החלה סוריה בהשקעת הון עתק להקמת פרוייקט תעלת ההטייה. מפעל זה אמור היה לתעל את מקורות הירדן ואת נהרות הגולן אל "מוביל" חדש, שיקח את המים, דרך תעלות הע'ור והזור הירדניות, אל ים המלח. תוואי תעלת ההטייה הלך ונמתח בגולן, לאורך אותם קטעים שהיו רחוקים מטווח התותחים של צה"ל הקטן של אז. ישראל ראתה בתוכנית שטנית זו גזירת ייבוש, שאיימה על עצם קיומה, והורתה לצה"ל לשבש את התוכנית בכל מקום שידו משגת. ככל שקרם הפרוייקט עור וגידים, כן הלכה מלחמת ששת הימים והסתמנה ככתובת על הקיר: מלחמה בלתי נמנעת.

 

רכס הגבול כקו פרשת המים

צפונית מזרחית לנו נמשך הרכס הרציף של תילי הגעש - זהו רכס בשנית (חזיקה), המהווה חלק חשוב בגבול הטבעי בינינו ובין סוריה.

 

רכס זה, הנצפה מכאן בדרך כלל בקלות, איננו רק חומת מגן ביטחונית על הגולן והגליל. זהו גם קו פרשת המים האיזורי, ומי שיושב על פסגותיו, חולש בעצם על ה"שיבר" של מדינת ישראל. הנהרות הגדולים של מרכז הגולן - משושים, זויתן, יהודיה ודליות - כולם מושכים את מימיהם ממורדות התילים של רכס הגבול ומאגן ההיקוות שלמרגלותיו.

 

בקעת בית צידה

נהרות (נחלי איתן) עתירי מים אלה הם היוצרים בצאתם מן הרמה, בסמוך לשפכם אל הכינרת, את בקעת בית צידה, היא בקעת הבטיחה, הפורייה, שלמרגלותינו בצפון מזרח הכינרת. הנהרות גורפים איתם שפע של סחף, בקופצם במורד התלול והקניוני של מצוקי הגולן. אך בצאתם אל חופי הכינרת הם מאבדים בבת אחת הרבה מאנרגיית הזרימה שלהם, והם מרבידים באפיקיהם את הטעונת הרבה, שהיא קרקע פורייה ביותר. כך נוצרים הזאכי והמג'רסה, שהם התכנסות מימיהם של הנחלים שהזכרנו, סמוך לשפכם. בזאכי ובמג'רסה שפע של לגונות ודלתות, הנוצרות כשהמים עוקפים את הסחף שהביאו באפיקיהם.

 

מתיישבי הגולן מחלקים ביניהם כל משבצת קרקע בבקעת הבטיחה, שהיא בית גידול אופטימלי למטעים סובטרופיים: תמר, מנגו, ליצ'י, אבוקדו, בננות ועוד. גידולים אלה זקוקים לשפע של מים וחום רב, כפי שמגדירים חז"ל את עץ התמר: "התמר - רגליו במים וראשו באש". זוהי דרך נהדרת לאפיין את בית הגידול הייחודי שמציעה בקעת הבטיחה.

 

בהמשך, עם כניסתם אל הכינרת, יוצרים נחלים אלה מניפת סחף גם בתוך המים. מניפה "משולשת" חומה זו מצטיירת בתוך חופי הכינרת בימים של שטפונות בנחלים. מניפות אלה סוחפות אליהן גם דגה רבה המעדיפה מים מתוקים, היורדים בנחלי הגולן בשפע. זוהי הסיבה שדייגי טבריה "חותכים" במסלולם הלילי את הכינרת באלכסון, ובאים לפרוש רשת לחופי הבטיחה, למרגלות הגולן השליו של ימינו.

 

ההתיישבות בגולן

ממיצפה אופיר מבט על חלק מן ההתיישבות שלנו בגולן ב-34 השנים האחרונות. בין בקעת הבטיחה ויער יהודיה, הנצפים מכאן, נראים יישובי מורדות הגולן לעבר הכינרת. על אלה נמנים היישובים כנף (על המצוק), מעלה גמלא ורמות. הם מעבדים שטחים יפים במרחב המורדות שלפנינו, כמו גם בבקעת בית צידה.

 

על חופי הגולן בכינרת נראה הפיתוח התיירותי, שזינק כאן מאפס, במשך שלושה עשורים שבהם הוסר איום הרמה מעל הכינרת.

 

בגבנו נראים גשור (הדרומי) ונטור (הצפוני, על רקע גבעת נטור המחודדת), שני קיבוצים של השומר הצעיר. מימין לאלה נראה קצהו המערבי של המרכז האיזורי בני יהודה (הנצפה בעיקר מהחנייה). בני יהודה מספקת שירותים איזוריים לכל הסביבה, כמו בנק ודואר, בריכה ומתנ"ס, בית ספר יסודי ואולם ספורט. מצפון, נמצא איזור תעשייה ההולך ומתפתח.

 

מיגוון צורות ההתיישבות בגולן כולל מושבים רבים, מהם מושבי עובדים ומהם שיתופיים, קיבוצים, כפר תעשייתי, מרכזים קהילתיים איזוריים, מושבה אחת (קדמת צבי) ועיר אחת - קצרין, בירת הגולן. סך כל מתיישבי הגולן מגיע כיום ל-18,000 נפש.

 

בני יהודה הישנה

במצוק שמתחת למיצפה אופיר, מעט דרומה לכאן, ישבה במשך למעלה מ-30 שנה מושבה עברית מתקופת המושבות הראשונות בארץ ישראל. זוהי המושבה בני יהודה, שנוסדה בידי בני צפת, יוצאי היישוב הישן, שביקשו להתיישב בעבר הירדן המזרחי. נסיון נפל של המושבה קם ברמת'ניה שבמרכז הגולן (ליד קשת של ימינו), והחזיק מעמד כשנה, תחת השם התנ"כי "גולן בבשן". מקץ שנה-שנתיים של התארגנות מחדש בצפת, תוך ניסיון לגייס עזרה, חזרו המתיישבים לגולן, לנקודה שמתחתנו. בפרעות תר"פ, 21-1920, נטבחו אחרוני המתיישבים, להוציא ילד קטן, אותו הצילו שכניו הבדואים ומילטו אותו אל מעבר לכינרת.

 

המושבה בני יהודה היתה חלק ממארג התיישבותי, של כ-9 מושבות שהיו קיימות כ-20 ק"מ מזרחה לכאן, באדמות החורן. מושבות אלה יושבו על שטח של כ-100 אלף דונם אדמה שרכש עבורן הברון אדמונד דה-רוטשילד. זו היתה רכישת הקרקעות הגדולה ביותר של הברון בארץ ישראל. עד היום חיים בארץ ובעולם יהודים, המחזיקים בקושאן על הבית שלהם בחורן, איזור שנתפס בעיני הקונגרס הציוני כחלק בלתי נפרד מן הבית הלאומי

 

עם חיסול השלטון הטורקי ועליית המנדט הצרפתי באיזור, עברו האדמות לשמירה, לטיפול ולעיבוד בידי חברת פיק"א. זלמן כהן, יהודי אחד בודד, נשאר על האדמה בחווה המרכזית לעבדה ולשמרה במשך שנים ארוכות. בסופו של דבר, עלה הכורת על מפעל ציוני משגשג זה, באדמות הגולן והחורן, כשקיבלה סוריה את עצמאותה בשנת 1946.

שתף בפייסבוק
שתף בטוויטר
גירסה להדפסה
שלח לחבר
 
© עמותת יישובי הגולן 2014
  |   צור קשר   |   בטיחות   |   חדשות   |   אירועים   |  
קונסיסט בניית אתרים ומערכות מידע