במסגרת עבודתו, נתקל נורי באבו-ג'ורג', ובבתו יסמין, אינטלקטואלית רדיקלית שחוזרת לירושלים מלימודים בפריז.

 יסמין חושדת בתחילה בכוונותיו של נורי, נציגם של היהודים, אולם במהרה היא לומדת על טוהר לבו, רגישותו לגורל העם הערבי, שליטתו בשיריה של אום כולת'ום וכו', וזונחת את חבריה בפת"ח לטובתו.
 
עמיר אף בחר להקל עם הקוראים, וברא את יסמין ומשפחתה כנוצרים, כלומר, מיעוט בתוך מיעוט, מודרנים ומשוחררים "ממוסרות הפרימיטיביות שבמורשת (המוסלמית)".

 ברומן הנרקם בין נורי ליסמין רוצה עמיר להראות לנו את האפשרויות האינסופיות הטמונות ברגע המפגש בין הקהילות, אולם באותו הזמן הוא מעצב לגיבוריו את המסגרת שבה מפגש שכזה אפשרי: הוא ערבי-יהודי, היא פלשתינאית-אירופאית. עכשיו כבר קל יותר לדמיין ולהבין את זה.
 
ככל שחולף הזמן ונורי ויסמין מתקרבים זה לזה, מתחילות הקהילות שלהם להתרחק, והיחסים בין הישראלים לפלשתינים מתעצבים בדפוסים המוכרים: הערבים הולכים לעבוד אצל היהודים, היהודים קונים אצל הערבים, היהודים חולמים על התנחלות, הפלשתינאים על נקמה.

נורי חש שאינו יכול למלא את תפקידו כפי שהוא תופס אותו - סיוע לתושבי מזרח ירושלים. מן העבר השני, יסמין ואבו-ג'ורג' נתונים ללחצים הולכים וגוברים על שיתוף הפעולה שלהם עם הכובשים. את סוף הרומן מלוות תחושת ההחמצה והטעם הרע של המציאות הפוליטית היום.