גיבור הסרט "צבים יכולים לעוף", שכתב וביים באחמן גובאדי, הוא דמות קולנועית כובשת לב.
זהו נער המכונה "סאטלייט", כלומר לוויין, המנהיג חבורת ילדים כורדים במחנה פליטים בגבול עיראק-טורקיה. עם אוזניו הבולטות וזוג המשקפיים הגדולים מדי שהוא מרכיב על פניו הרזות, יש בדמותו של סאטלייט משהו אמיץ ונוגע ללב כאחד.
סאטלייט, בגילומו של סוראן איברהים, נמצא בפעילות מתמדת כל הזמן. על אופניו המקושטים בסרטים ובמדליות צבאיות הוא רוכב מאתר אחד למשנהו בתוך המחנה הגדול, ולעתים גם לעיר הקרובה, שאליה הוא נשלח כדי למלא משימה כלשהי.
באחת הסצינות המוצלחות בסרט, שעלילתו ממוקמת זמן קצר לפני פלישת ארצות הברית לעיראק, סאטלייט נוסע לעיר כדי לרכוש צלחת לוויין בשביל דיירי המחנה, שרוצים לדעת מתי תחל המלחמה שתקרב את סופו של סדאם חוסיין.
סאטלייט מארגן את הילדים במחנה לקבוצות עבודה, ודואג שיבצעו את עבודתם ביעילות. עבודתם העיקרית היא איסוף מוקשים שאותם אפשר למכור לסוחרי נשק באזור.
כל הילדים במחנה, כולל סאטלייט, הם יתומים, ורבים מהם נכים. הם איבדו ידיים או רגליים בהתפוצצות המוקשים שטמן הצבא העיראקי באדמת האזור, וכעת הם תרים אחריהם.
סאטלייט הוא המנהיג ומורה הדרך שלהם; בעזרת הכוחות שיש בו הוא מבקש לטעון אותם באנרגיה שתסייע להם לשרוד. אך ההרגשה היא שהפעילות המתמדת של סאטלייט היא קודם כל דרכו שלו להישאר בחיים; נדמה שאם יפסיק ולו לרגע לנוע, לארגן, לתכנן ולפעול, הוא יקמול אל תוך האבדון האורב לדמויות בסרט.
|
חדשות הספרייה
הבמאי באחמן גובאדי מתאר בפשטות וישירות נוגעת ללב את מצוקתם של ילדים כורדים יתומים במחנה פליטים ערב הפלישה של אמריקה לעיראק 
